יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
	אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.	עריכה

מעמדה החוקי של יהדות ביזנטיון היה ייחודי במהלך ההיסטוריה של האימפריה הביזנטית. על אף שיהודי האימפריה לא השתייכו לכנסייה האורתודוקסית שהייתה הדת הלאומית, הם גם לא סווגו, ברוב המקרים, עם הכופרים או עם עובדי האלילים. עם זאת, מעמדם החברתי ומידת החופש שהוענק להם השתנו מעט במהלך ההיסטוריה של האימפריה, והיו תלויים במידה רבה בשלושה גורמים: רצונה התאולוגי של המדינה לשמר נוכחות יהודית בגבולותיה כעדות לניצחון הנצרות על היהדות, הרצון של המדינה לחזק את שליטתה האזרחית, והיכולת של הממשל המרכזי בקונסטנטינופול לכפות את מרותו על כלל שטחי האימפריה.

בשנת 212 לספירה, העניקה האימפריה הרומית אזרחות לכל תושביה, גם אלה היהודים. מתן האזרחות העניק ליהודים שוויון על פי חוק, והיווה בסיס למעמדם החוקי בביזנטיון מאוחר יותר, עם ייסוד העיר קונסטנטינופול בשנת 330^[1]. זכותם של היהודים לפולחן חופשי נשמרה. לדוגמה, ברית מילה, שנחשבה על ידי השלטונות הביזנטים להטלת מום, וביצועה בילד לא יהודי היה פשע שעונשו מוות ובמבוגר לא יהודי - גלות, הייתה מותרת ליהודים. החוק הביזנטי אף הכיר בבתי כנסת כמקומות תפילה שלא ניתן לפגוע בהם, לבתי הדין היהודיים ניתנה סמכות שיפוטית במקרים אזרחיים, ולא ניתן היה לכפות על יהודי לחלל שבת או חגים יהודיים.^[2].

בשנת 404 לספירה, נאסר על היהודים לשרת במשרות ממשלתיות מסוימות.^[3] בשנת 418 לספירה, נאסר עליהם שירות אזרחי, וכן שירות צבאי לסוגיו.^[4] בשנת 425 לספירה, נאסר עליהם השירות בכל המשרות הציבוריות האחרות, אזרחיות וצבאיות כאחד, והקיסר יוסטיניאנוס הראשון אף חידש איסור זה.^[3] בסופו של דבר, איסורים אלה החלישו את הטיעונים התאולוגיים להגבלת הדת היהודית. אף שהמגבלות שהוטלו על היהודים פגעו במעמדם ומנגד חיזקו את אזרחיה הנוצרים של האימפריה, כל חוק שנתן מעמד מיוחד ליהודים, לטוב או לרע, הכיר למעשה בקיומה ובהמשך מעמדה החוקי של היהדות.^[5]

תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, מצא שעליו לאזן בין שניים מבין שלושה גורמים הנוגעים למעמד היהודים באימפריה - תאולוגיה, פרגמטיות, ומגבלות שלטון החוק, עליו לא הייתה לו שליטה בפועל. בשנת 438, צריך היה תאודוסיוס לחדש את איסורו על שירותם של יהודים בעמדות ציבוריות, כיוון שאכיפתו הייתה לקויה.^[6] אפילו בשנת 527, צו שחידש איסור זה פתח בהערה כי "בלי התחשבות בשלטון החוק, פלשו (היהודים) לעמדות ציבוריות".^[7]

יחד עם זאת, תפקיד אחד מעולם לא נאסר על היהודים. היה זה תפקיד הדקוריון, גובה מיסים, שהיה עליו לשלם את כל הגירעונות בהכנסות המס מכיסו. תאודוסיוס השני, שייסד חלק נכבד מהתשתית החוקית לחוקי היסוד הביזנטים בקודקס תאודוסיאנוס, איפשר ליהודים, כמו לכל אזרחיו, לשכור מחליף, שימלא את תפקידיו של הדקוריון במקומם.^[3] יוסטיניאנוס, שהקודקס החוקי שלו כלל 33 חוקים הקשורים ביהודים,^[8] תחילה שימר את האפשרות הזו, אך היא בוטלה בשנת 537.^[3] שארף מסביר שמטרת ביטולה הייתה, שהיהודים "לעולם לא יהנו מפרי המשרה, רק יסבלו את קנסותיה ועונשיה".^[3]

אפליה נוספת על פי חוק של היהודים ביחס לנוצרים נגעה לבעלות על עבדים. מגבלות על בעלות עבדים נוצרים על ידי בעלים יהודים עמדו בעינן במשך שלטון של קיסרים רבים, מפחד שהיהודים ישתמשו בגיור עבדים כדרך להגדיל את מספרם. בנוסף, נועדו החוקים הללו להוות תמריץ לעבדים בלתי נוצרים להתנצר. עקב התלות הרחבה של הכלכלה הביזנטית בעבדות, לא יכלו השלטונות להציב מגבלות כבדות מדי על בעלות עבדים. תחת הקודקס תאודוסיאנוס, לפיכך, בעלות של עבדים נוצרים על ידי בעלים יהודים הייתה מותרת, למרות שרכישתם הייתה אסורה. כך, שיהודי ש"זכה" בעבד באמצעים כגון ירושה, היה מוכר כבעליו. העונש על רכישת עבד היה לרוב מכירתו הכפויה במחיר הקניה.^[9]

בעלות על עבדים היא דוגמה נוספת לאיזון המשולש של הממשל בהתנהלותו מול המיעוט היהודי בביזנטיון. היא ערערה את הטיעון התאולוגי בדבר עליונות וניצחון הנצרות, אך הייתה דרישה פרגמטית של אותם הימים. יתר על כן, האיסור על יהודים לרכוש עבדים לא יכול היה להיאכף למלואו, היות שחופש לא תמיד היה רצונו של עבד שבעליו התייחסו אליו היטב.^[10]

המגבלה השלישית החשובה על היהדות – בנוסף למילוי משרות ציבוריות ובעלות על עבדים – הייתה, שהדת היהודית, אף שהותרה להתקיים, לא הותרה לשגשג. קיומה של קבוצה קטנה של יהודים לא איימה על עליונותה של הנצרות, אך לאפשר להם לגדול יתר על המידה, פירושו היה לסכן את המונופול הדתי של הכנסייה האורתודוקסית ברחבי האימפריה.^[9] אחת מהשלכותיה החשובות של מדיניות זו הייתה האיסור על בניין בתי כנסת חדשים באימפריה, אף כי שיפוצם של בתי כנסת ישנים הותר. את האיסור הזה קשה היה לאכוף, והוכחות ארכאולוגיות מארץ ישראל מראות, כי בניין בלתי חוקי של בתי כנסת נמשך במאה השישית.^[11] את בית הכנסת המשיכו לכבד כמקום פולחן שאין לחללו עד שלטונו של יוסטיניאנוס.

החל בתקופה זו, רוב החקיקה הנוגעת ליהודים – אפילו כזאת שהרחיבה את זכויותיהם – פתחה "בביטויים מובהקים של שנאה ובוז ליהדות".^[12]

קודקס יוסטיניאניוס הגביל אף יותר מבעבר בעלות של עבדים נוצרים על ידי בעלים לא-נוצרים. הוא ביטל את הפיצויים למי שרכש עבד נוצרי בניגוד לחוק, והוסיף קנס של 30 ליברות זהב לעבירה זו. יהודי שהיה בעליו של עבד נוצרי באותה התקופה, עלול היה להיענש במיתה.^[9]

בשנת 545, ביטל יוסטיניאנוס את זכות הקניין על כל בית כנסת שנמצא בשטח ששייך למרכז דת נוצרי^[9] והיה הקיסר הראשון שהורה על המרת בתי כנסת קיימים לכנסיות. ישנה רק דוגמה אחת להמרה כזאת שהתרחשה בכוח: בית הכנסת בבורם. סביר להניח שבית כנסת זה הומר מסיבות צבאיות, לנוכח מיקומו האסטרטגי בגבול עם השבטים הברברים.^[13] למעשה, יוסטיניאנוס אסר על קיום בתי פולחן בלתי-נוצריים בצפון אפריקה, בחקיקה שכרכה יהודים עם עובדי אלילים וכופרים. חקיקה זו כמעט ולא נאכפה, אך היא יצרה תקדים לחילולם של בתי כנסת, ולטשטוש ההבדל בין יהודים ובלתי-נוצרים אחרים.^[14] גם כאן, ניתן לזהות את התחרות בין שיקוליה התאולוגיים של האימפריה, לבין מטרותיה הפרגמטיות, לבין יכולתה לאכוף את סמכותה. חולשתה של אכיפת החוק עזרה לרסן הן את השיקולים התאולוגיים והן את המטרות הפרגמטיות, שבמקרה נדיר זה, התקבצו לאינטרס אחד.

מול החוק, מצאו עצמם היהודים בתווך שבין הרוב הנוצרי והבלתי-נוצרים האחרים. למשל, יוסטיניאנוס דרש שחג הפסח יודגש כנחות לחג הפסחא; בשנה שבה חל הפסח לפני הפסחא, לא הותר ליהודים לחגוג אותו במועדו, והם היו חייבים לדחותו.^[12] לא הותר ליהודים להעיד בקשר לנוצרים בבתי משפט, מגבלה שהחלה בימי הקודקס תסולוניוס, למרות שיוסטיניאנוס הקל על המגבלה בשנת 537, ואפשר להם להעיד במשפטים בין נוצרים לבין המדינה. מזכות זו לא נהנתה אף קבוצה בלתי-נוצרית אחרת באימפריה,^[13] וכך שוב הקריבה המדינה את ההכנעה הדוקטרינלית של היהודים כדי לממש את האינטרסים הפרקטיים שלה, במקרה זה עדות נגד מי שעמד מולה למשפט.

שאלות פנים-יהודיות, אשר תחת קודקס תאודוסיוס ניתן היה להכריען רק בבתי דין יהודיים, הותרו להכרעה על ידי המדינה תחת קודקס יוסטיניאנוס,^[15] ויוסטיניאנוס לא היסס להשתמש בסמכות זו. למשל, בשנת 553, קבע שהקראות פומביות של החומש יוכלו להתבצע גם בשפה המדוברת ולא רק בעברית, ואסר כליל את לימוד המשנה.^[16][17] יוסטיניאנוס לא רק הגביל את חופש הדת ליהודים, אלא גם הרחיב את כוחו שלו, כדי לחזק את העיקרון, כי "בתאוריה, אין תחום הקיים מחוץ למרות חקיקתה של האימפריה".^[5] ואולם, מגבלותיו אילו של יוסטיניאנוס לא נאכפו היטב, ותוצרה האירוני של אכיפתם המוגבלת, היה פריחה מובהקת בתרבות ובספרות היהודית. לדוגמה, איסורה של קריאת המשנה בפומבי, עודד את בעלי התורה של אותה תקופה לכתוב פיוטים ששאבו את רוב תוכנם מהמשנה, היות שאלה לא נאסרו על ידי החוק האזרחי, ואיפשרו בכך ליהודים לעקוף את האיסור. צורת הבעה זו שגשגה תחת שלטונו של יוסטיניאנוס.^[18]

למרות שהקודקס יוסטיניאנוס עמד בעינו באימפריה המזרחית עד המאה התשיעית,^[8] התקופה שאחרי שלטונו של יוסטיניאנוס אופיינה באופן כללי בסובלנות כלפי בלתי-נוצרים, ובמיוחד כלפי היהודים. קיסר אחד יוצא דופן בעניין זה היה הרקליוס, אשר שלט משנת 610 עד 641, והיה הקיסר הראשן שכפה התנצרות על היהודים.^[19] אחרי מותו, ועד 1204, עברו על היהודים באימפריה רק שלוש רדיפות על ידי המדינה, שארכו בסך הכל כחמישים שנה בלבד.^[20] קיים אפילו דיון אם הראשונה שביניהן, שהתגלמה בחוקים האנטישמים שעברו תחת משטרו של לאו השלישי, באמת הייתה רדיפה לשמה.^[21] השנייה, תחת משטרו של בסיליוס הראשון, בין השנים 867-886, שברה קצרות את סובלנות המאה התשיעית.^[19] הרדיפה האחרונה אירעה תחת שלטונו של יוחנן הראשון צימיסקס, אשר שלט משנת 969 ועד 976. לפיכך, לא נרשמו רדיפות יהודים כמעט מאתיים וחמישים שנה לאחר משטרו.^[21]

במאה השתים-עשרה, נרשמה אוכלוסייה יהודית בסדר גודל של 2,500 בקונסטנטינופוליס, 2,000 בתבאי ו-500 בסלוניקי. בהלמירוס, ריידסטיוס, כיוס ורודוס, נרשמו אוכלוסיות יהודיות שמנו כל אחת כ-400 חברים,^[22] כ-300 נמנו בקורינתוס וסמוס, וכ-200 בגליפולי.^[23]

במאה השתים-עשרה, הצלבנים זרעו הרס רב בקהילות היהודיות של האימפריה, במצב-קדם למה שהלטינוקרטיה, הכיבוש הלטיני של האימפריה המזרחית, עתידה הייתה להביא גם על הנוצרים הביזנטים. למרות שרוב קבוצות הצלבנים לא אימצו מדיניות של אלימות או כפייה דתית נגד היהודים, מסע הצלב הראשון בהחלט אימץ טבע אנטי-יהודי בקהילות מסוימות. היות שכך שמסע הצלב אומץ מתוך מטרה "להכניע את כל הבלתי-מאמינים לנצרות," צלבנים רבים אנסו יהודים להתנצר, תחת איומי הרג, וישנם מקרים רבים מתועדים של התאבדויות רבות-משתתפים בקהילות יהודיות, ובעיקר בקרב בתולות יהודיות, כדי להימנע מנתנצרויות שכאלה.^[24]

מסע הצלב הרביעי הביא להידרדרות במצבה של הקהילה היהודית בביזנטיון. מדינות קטנות התפצלו מהאימפריה, שנחלשה באותה תקופה, ושליטיהם יכלו לאכוף את מרותם יותר משלטון המרכזי הביזנטי. חוסר יכולתה של האימפריה לאכוף את חוקיה, שהיו משענת ההגנה החזקה ביותר של היהודים, נמוגה לפתע. תיאודורה דוקס, שהכתיר עצמו לקיסרה של נסיכות אפירוס לאחר שכבש את תסלוניקה, היה ידוע במדיניות של רדיפות יהודים.^[21] על אף סלידתו של תאודורה מהיהודים, רדיפתו אותם החלה רק ב-1229, חמש שנים לאחר שכבש את תסלוניקה והכתיר עצמו לקיסר ושנה לפני סוף שלטונו, כך שייתכן שלאו דווקא האנטישמיות הייתה המניע המרכזי מאחורי צוויו האנטי-יהודיים. נראה שמניעיו היו קשורים יותר בשאיפתו להפקיע רכוש יהודי, בתקופה שבה הייתה האימפריה שלו דלת משאבים. מזאת ניתן להסביר הן את הפקעות רכוש היהודים תחת משטרו של תיאודורה, והן את הימנעות משטרו מרדיפה דתית כשלעצמה.^[25]

יוחנן וטצס, קיסר אימפריית ניקאה, החל ברדיפת היהודים בשנת 1253.^[21] בשונה מתיאודורה, וטצס הורה על התנצרותה של יהודת ניקאה, אך לא על הפקעת רכושה.^[26] למרות שהחל מדיניות זו רק כשנה לפני מותו, נראה שוטצס הציב תקדים שבנו, תיאודורה השני לסקרסיס, דבק בו.^[21]

באווירה רוויית-רדיפות זו, עלתה שושלת פלאיולוגוס לשלטון האימפריאלי. מיכאל השמיני פלאיולוגוס הפסיק את רדיפת היהודים ברובה. בומאן מסביר:

מיכאל השמיני זימן אליו את המנהיגים היהודים מרחבת ממלכתו, כדי שייתמכו בו כקיסר. פעולתו הראשונה של מיכאל כלפי היהודים [...] הייתה ביטולו של החוק שקבע יוחנן וטצס, שכפה הטבלה על היהודים. ובאותה עת הבהיר ליהודים, כי הוא מצפה מהם שיראו הערכה לעזרתו.^[26]

עלייתו של מיכאל לשלטון אירעה תחת נסיבות שמעמדן החוקי היה נתון בספק, וכתוצאה מכך היו לו אויבים רבים. בנוסף, הוא משל באימפריה שהייתה לה תלות גדולה במעצמות זרות, והיה לה צורך עז בזהב, כדי לממן את הוצאותיה הצבאיות הגדולות. לפיכך, אין זה מפתיע שפנה ליהודים ולקבוצות מיעוט אחרות (כגון, הארמנים) כמקור של תמיכה במצבו הנואש, ובמיוחד מכיוון שהרוב האתני והאליטה היו ברובם עוינים כלפיו.^[27]

אנדרוניקוס השני פלאיולוגוס הלך בעקבות אביו. סובלנותו של אנדרוניקוס הייתה רחבה למדי, ואפילו קנתה לו את גינויו של הפטריארך אתנסיוס השלישי מאלכסנדריה, אשר ראה בה סובלנות "יתרה" ליהודים ולבלתי-נוצרים אחרים, ובמיוחד על כך שמותר להם לחיות בקרב נוצרים."^[28] תלונותו של הפטריארך מורה כי, למרות סובלנותם הגדולה של הפלאיולוגים, השגרה באימפריה באותם הימים הייתה איסור חוקי על שכנות בין נוצרים ובלתי-נוצרים. ההפרדה בין אוכלוסיות האימפריה, המובנת ממכתב זה, נתמכת על ידי מכתב שנכתב בידי יוחנן הגמון סיטרוס, בחצי השני של המאה השתים-עשרה, שהכריז כי, "אנשים מלשונות ואמונות נוכריות, כגון היהודים, הישמעאלים, ההגרים ואחרים כדוגמתם הותרו מימים ימימה לשכון בארצות ובערים נוצריות, ואולם נדרש שיחיו לחוד, ולא עם הנוצרים."^[29]

עד המאה הארבע עשרה, השאלה היהודית בביזנטיון הפכה בעיקר לשאלת היהודים הוונצים. וונצים כבר באו לשכון באימפריה במספרים רבים עד אמצע המאה, והסכמים בין האימפריה הביזנטית וונציה העניקו לוונצים באימפריה, ובהם יהודים ממוצא וונצי, זכויות מסוימות, וכמו כן גם אי אילו מגבלות כלכליות קטנות. תחת חסותם של הסכמים אלו, יכלו יהודי וונציה לקנות, למכור או לשכור קרקע בכל קונסטנטינופול. הם גם נהנו ממבנה מיסים יותר נוח מאזרחים ביזנטים, וכמו כן גם מחופש התנועה וההתיישבות בכל האימפריה כולה.^[30]

מעמד זה נעשה עוד יותר מורכב, מן הנטייה של לפחות חלק מיהודי האימפריה להשיג אזרחות וונצית "או על ידי בואם משטחים בריבונותה של הרפובליקה [הוונצית], או על ידי רכישת אזרחות," ובכן עלו על אותן הזכויות של הוונצים באימפריה.^[31] באותה העת, הייתה האימפריה בדעיכה מהירה, ולא יכלה לאכוף באופן משמעותי חוקים, שמטרתם הייתה להגביל את הזכויות הללו, ולחדש את שלטונה הכלכלי בתחום גבולותיה. ובכן, צץ במהלך המאה הזו מקרה יוצא-דופן למגמת ההיסטוריה הביזנטית, לפיו היהודים נהנו מזכויות רחבות יותר מן הנוצרים. לעומת זאת, יש להדגיש, כי ניתנו זכויות אילו ליהודים על שם היותם וונצים, ולא על בסיס זהותם היהודית. יהודים בלתי-וונצים לא נהנו מן ההסכמים בין ביזנטיון וונציה, וונצים בלתי-יהודים נהנו מאותן הזכויות מהן נהנו בני ארצם היהודים.

• צבי אנקורי
• האימפריה הביזנטית
• ימי הביניים