בתקופת השואה הגיעו לביתה של יאנה יהודים שברחו מצעדת המוות מאושוויץ בינואר 1945. הם סיפרו לה שהם פרטיזנים, והיא הסכימה להעניק להם מקום מסתור בעליית הגג בביתה. יאנה דאגה לצרכיהם, אף על פי שידעה את גודל הסכנה. בהמשך החליטו שלושה מהם להמשיך בדרכם, על אף אזהרותיה של סודובה, שחששה לגורלם.
הנאצים תפסו את השלושה והוציאו אותם להורג. יעקב זילברשטיין היה היחיד שהחליט להישאר ולהמשיך להסתתר בביתה של סודובה. כאשר גברה תדירות החיפושים של הגרמנים באזור, מצא זילברשטיין מקום מחבוא בתוך גזע עץ חלול, שעמד בחצר ביתה. לעיתים שהה בו כ-9 שעות ברציפות. בחלוף הסכנה היה יוצא מן הגזע וחוזר לביתה של יאנה. כך נהג עד לשחרור האזור בידי הצבא האדום.[1]
לאחר המלחמה
כעשור לאחר סיום המלחמה החליט זילברשטיין לחזור לצ'כיה, כדי לחפש את סודובה שהצילה את חייו. הוא לא ידע את שמה, וגם לא זכר את שם הכפר שבו הסתתר.
בעשור הראשון של המאה ה-21 לאחר שגייס לעזרתו את ההיסטוריון הצ'כי ז'דנק וואסאלי, ופורסם מכתב בעיתון מקומי באזור בוהומין, הצליח, באמצעות קורא, שהיה שכן באותו הכפר, ליצור קשר עם בתה של סודובה, וממנה נודע לו שסודובה כבר איננה בין החיים.[2]
הכרה והנצחה
יאנה סודובה הוכרה ב-22 בינואר 2006 על ידי יד ושם כחסידת אומות העולם, ושמה נחקק בקיר הכבוד.[3] בטקס השתתפו בתה של יאנה, אניקה גרלובה, וכן ניצול השואה יעקב זילברשטיין וכ-40 מבני משפחתו.[4]
בהמשך פעל זילברשטיין להנציח את זכרה של סודובה באמצעות הבאת גזע העץ החלול, אשר בו הסתתר בחצר ביתה, לישראל. הגזע הוצב בגן חסידי אומות העולם ביד-ושם.[1][5]
זילברשטיין פנה ב-30 באוקטובר 2005 למנהל המדור לחסידי אומות העולם, ד"ר מרדכי פלדיאל, בבקשה להכיר גם בבתה של סודובה, אניקה גרלובה, שהייתה אז בת שלוש, כחסידת אומות העולם, אך היא לא הוכרה.[6]
לקריאה נוספת
זילברשטיין, יעקב. עץ החיים שלי: סיפור ההישרדות של יעקב זילברמן. ירושלים: י. זילברשטיין, 2008.(הספר בקטלוג ULI)
