PROFILPELAJAR.COM

טענת בָּרִי בהלכה היהודית היא טענה בה אדם טוען טענה מסוימת מכיוון שהוא יודע בבירור שכך היה. לטענה כזו יש תוקף מיוחד, בין אם יש אדם המכחיש זאת, ובין אם לא. תוקפה של טענה זו דומה לטענת הקים לי.

בשונה מברי ושמא בה טענת הברי אין לה חשיבות כשלעצמה אלא רק מפני העדיפות שיש למי שטוען ברי על פני בעל הדין הטוען שמא, ולכן מועלת כמובן רק בדיני ממונות, יש לטענת ברי גם חשיבות עצמאית^[1]. ואז היא פועלת את פעולתה, למרות שגם בעל הדין השני הוא ברי כמותו.

לטענת הברי יש גם חשיבות מיוחדת באיסורין, בשונה מדיני ממונות^[2].

טענת ברי בתפיסה

לפי שיטת התוספות, לתפיסה אין כל מעלה, אם היא לא בטענת ברי. כלומר: אדם התופס בחפץ, אך אין לו כל הסבר הגיוני למה החפץ מגיע לו ולא לאדם אחר, אין הוא חשוב למוחזק כלל.

נידון כזה הוא במסכת בבא מציעא^[3] כאשר אדם החליף פרה בחמור, ובשעת החליפין הפרה המליטה. השאלה המתעוררת היא היכן המליטה הפרה, האם ברשות המוכר או ברשות הלוקח. במקרה כזה, מכריעה הגמרא כי מי שמחזיק בחפץ, על השני להביא ראיה שהפרה שלו. על כך מקשה התוספות: הרי אין באחיזתו כל מעלה, שהרי חזקה כל מה שתחת יד אדם הרי הוא שלו אינה קיימת במקרה כזה, שמדובר בבהמות מהסוג שאין בהם חזקה זו^[4] על כך משיב התוספות, כי במקרה שיש דררא דממונא, והתופס בחפץ טוען ברי, הוא נחשב למוחזק, ואין להוציא מידו ללא ראיה.

בסוגיא של תקפו כהן, נפסק כי כאשר אדם מחזיק בחפץ מסוים, למרות שהוא מחזיק בו מספק שכן הוא המרא קמא - הבעלים הראשונים של החפץ, אין להוציא מידו ללא ראיה, ואם בעל הדין השני תפס ממנו לא ראיה, מוציאין מידו את החפץ. לפי שיטת התוספות, אם התופס תפס את החפץ בטענת ברי אין מוציאין מידו.

טענת ברי למוחזק

בנוסף, טענת ברי מעניקה תוקף, לפי דעה אחת, גם למוחזק, כך שלמרות שסומכוס סובר שממון המוטל בספק חולקים במקרה של דררא דממונא בניגוד לחכמים שפוסקים המוציא מחבירו עליו הראיה, קיימת דעה בתלמוד^[5] שבמקרה שהטענות הם בברי מול ברי, מודה גם סומכוס שהדין הוא המוציא מחבירו עליו הראיה, ולא יחלוקו.

טענת ברי באיסורין

לפי שיטתו של רבינו יונה, יש לטענת ברי חשיבות מיוחדת גם באיסורים. ההוכחה היא מהסוגיא במסכת כתובות^[6] בה נידון אודות אשה פנויה שזנתה עם אדם, ולא ידוע אם מדובר בממזר או גוי שעל ידי ביאתו פסל אותה לכהן, או שמדובר ביהודי כשר. כאשר האשה אומרת שמדובר באדם כשר, פוסקים רבן גמליאל ורבי אליעזר שהיא דוברת אמת, מכוח טענת ברי^[7].

במסכת כתובות^[8], נידון בקשר לאדם שנשא אשה, ומצא כי איננה בתולה. הוא מסופק, האם היא זנתה תחתיו - לאחרי האירוסין, ואם כן היא נאסרת עליו, וכן אם היא זנתה, האם מדובר בזנות באונס שאינה אוסרת אישה על בעלה, או ברצון, וההלכה אומרת שאם יש ספק ספיקא - שני ספקות היא מותרת לו, אך באשת כהן שיש רק ספק אחד היא אסורה לו.

הרא"ש^[9] כותב בשם תלמידי רבינו יונה, שדין זה הוא כאשר האשה שותקת, אך אם היא אומרת שאינה אסורה לו, מכיוון שמעשה הזנות היה באונס, במקרה כזה נחשבים דבריה אמת. תלמידי רבינו יונה נימקו זאת בשם רבם, מכוח דין ברי ושמא. אך הרא"ש דוחה זאת מכל וכל, עד שהוא קובע כי ”טעו תלמידיו לכותבו בשמו, כי לא אמרה מעולם”. הרא"ש מסביר זאת, שהרי אנו פוסקים כשיטת רב נחמן שאין לטענת ברי ושמא מעלה כל שהיא כאשר היא נלחמת עם רוב או חזקה, כאשר הברי ושמא הוא לבדו ללא מיגו נוסף או חזקה. ומכיוון שכאן יש דין רוב האומר כי הזנות היה ברצון, אין לסמוך על הברי שלה האומר שהזנות היה באונס. הרא"ש מגיע למסקנה, כי רבינו יונה עצמו אמר דבר דומה, ומכאן טעותם; הוא פסק, שיש להאמין לאשה מכח טענת ברי, וכרבן גמליאל הסובר שלטענת ברי יש נאמנות, גם כשהיא ללא חזקה, כגון כשהזנות היה במקום שרוב האנשים היו פסולים, כך שאין לסמוך על החזקה, שהרי רוב וחזקה רוב עדיף.