טמפרטורת פני הים (Sea surface temperature, SST), היא טמפרטורת המים הקרובה לפני השטח. המשמעות המדויקת של פני השטח משתנה. לרוב מדובר על הטווח שבין 1 מילימטר, לבין 20 מטרים מתחת לפני הים. טמפרטורות פני הים משנות מאוד את מסת האוויר (air masses, אנ' (אנ')) באטמוספירה של כדור הארץ במרחק קצר מהחוף. אזורים מקומיים בהם יורד שלג כבד יכולים להיווצר בפסי גשם (Rainband, אנ' (אנ')) במורד הרוח של גופי מים חמים בתוך מסת אוויר קרה אחרת. טמפרטורות חמות של פני הים עלולות להביא להתפתחות ציקלונים מעל האוקיינוסים, וכן לגרום להגברת עוצמתם. תהליך זה מכונה על ידי המומחים בשם ציקלוגנזה טרופית (Tropical cyclogenesis, אנ' (אנ')). ציקלונים טרופיים יכולים גם לגרום להיווצרות נתיבים קרירים (בהם הטמפ' נמוכה מסביבתה). הסיבה לכך היא טורבולנציה חזקה ב-30 המטרים העליונים של מי האוקיינוס. טמפרטורת פני הים משתנה במהלך היום בדומה לטמפרטורת האוויר שמעל, אך במידה פחותה. יש פחות וריאציות בטמפרטורת פני הים בימים עם רוחות מאשר בימים רגועים. זרמי אוקיינוס, כמו התנודה הרב-עשורית האטלנטית (Atlantic multidecadal oscillation, אנ' (אנ')), יכולים להשפיע על טמפרטורות פני הים במשך כמה עשורים.[1] למסוע הימי יש השפעה גדולה על טמפרטורת פני הים הממוצעת ברוב האוקיינוסים בעולם.
טמפרטורות פני ים חופיות יכולות לגרום לרוחות מהחוף להביא לעליית מי עומק, שעשויה בתורה לקרר או לחמם באופן משמעותי את השטחים הסמוכים, אך מים רדודים יותר על גבי מדף יבשתי הם לרוב חמים יותר. רוחות יבשתיות עשויות להביא להתחממות ניכרת אף באזורים בהם העלייה קבועה למדי, דוגמת החוף הצפוןמערבי של דרום אמריקה. ערכי SST חשובים בחיזוי נומרי של מזג האוויר (Numerical weather prediction, אנ' (אנ')), מכיוון שהיא משפיעה על האטמוספירה שמעל, כמו בהיווצרות בריזהוערפל ימי. בנוסף, היא משמשת גם לכיול מדידותמלווייני מזג אוויר.
סביר מאוד כי טמפרטורת פני הים הגלובלית הממוצעת עלתה ב-0.88 מעלות צלזיוס בין השנים 1850–1900 ו-2011–2020 עקב התחממות כדור הארץ, כאשר רוב ההתחממות (0.6 מעלות צלזיוס) התרחשה בין השנים 1980 ל-2020[2]. הטמפרטורות בפני הקרקע עלו מהר יותר מטמפרטורת האוקיינוסים (Ocean temperature, אנ' (אנ')), וזאת כיוון שהאוקיינוסים סופגים כ-92% מעודפי החום הנוצרים כתוצאה מההתחממות העולמית.[3]
הגדרות
טמפרטורת פני הים, היא טמפרטורת המים הקרובה לפני השטח של האוקיינוס. המשמעות המדויקת של פני השטח משתנה בהתאם לשיטת המדידה שבה נעשה שימוש, אך לרוב היא נעה בין מילימטר ל-20 מטרים מתחת לפני הים.
ההגדרה המוצעת על ידי הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) לטמפרטורת פני הים אינה נוקבת במספר המטרים, כי אם מתמקדת יותר בטכניקות מדידה: טמפרטורת פני הים היא "טמפרטורת השטח התת-קרקעית במטרים העליונים של האוקיינוס, הנמדדת על ידי ספינות, מצופים וסחפים. [ ...] נעשה שימוש גם במדידות לווין של טמפרטורת העור (השכבה העליונה ביותר; עובי שבריר ממילימטר) באינפרא אדום או בסנטימטר העליון בערך בגלי מיקרו, אך יש להתאימן כך שיתאימו לטמפרטורה במטרים העליונים של האוקיינוס."[4]
טמפרטורת המים מתחת לטווח זה נקראת טמפרטורת האוקיינוס או טמפרטורת האוקיינוס העמוק יותר. טמפרטורות האוקיינוס (יותר מ-20 מטרים מתחת לפני השטח) משתנות גם הן לפי אזור וזמן, והן תורמות לשונות בתכולת החום האוקיינית (Ocean heat content, אנ' (אנ')) ובריבוד האוקיינוס (Ocean stratification, אנ' (אנ')).[2] לעלייה בטמפרטורת פני האוקיינוס ובטמפרטורת האוקיינוס העמוק יש השפעה חשובה של שינויי האקלים על האוקיינוסים (Effects of climate change on oceans, אנ' (אנ')).[2]
היקף "פני השטח"
היקף פני האוקיינוס אל תוך האוקיינוס מושפע מכמות הערבוב המתרחשת בין המים העיליים למים העמוקים יותר. קיימת תלות בטמפרטורה: באזורים הטרופיים שכבת פני השטח החמה של כ-100 מטרים די יציבה, ועל כן לא מתערבבת במידה רבה עם מים עמוקים יותר. מנגד, ליד הקטבים (Polar regions of Earth, אנ' (אנ')) ההתקררות שבאה עם החורף והסופות הנלוות הופכות את שכבת פני השטח לצפופה יותר, היא מתערבבת לעומק רב, ואז מתרבדת שוב בקיץ. זו הסיבה לכך שאין עומק יחיד לפני האוקיינוס. העומק הפוטי של האוקיינוס (Photic zone, השכבה העליונה ביותר של גוף מים המקבל אור שמש, אנ') הוא לרוב בעומק של כ-100 מטרים, וקשור לשכבת פני השטח זאת. עומקו יכול להיות עד 200 מטרים בים הפתוח.[5][6]
וריאציות ושינויים
וריאציות מקומיות
ל-SST יש מחזור יומי (Diurnal cycle, אנ' (אנ')), בדיוק כפי שיש לאטמוספירה שמעל, אך במידה פחותה עקב קיבולת החום הנפחית (Volumetric heat capacity, אנ' (אנ')) הגדולה שלו.[7] בימים רגועים, הטמפרטורה יכולה להשתנות בשיעור של 6°C.[8] טמפרטורת האוקיינוס בעומק מפגרת אחר טמפרטורת האטמוספירה של כדור הארץ בשיעור של כ-15 ימים לכל 10 מטרים. המשמעות היא שעבור מקומות כמו ימת אראל, הטמפרטורות בקרבת קרקעיתו מגיעות למקסימום בחודשדצמבר, ולמינימום במאי ויוני.[9] סמוך לקו החוף, יש רוחות רחוקות מהחוף וכן רוחות הקרובות אליו, אשר מזיזות מים חמים קרוב לפני השטח מהחוף, ומחליפות אותם במים קרירים יותר המגיעים מלמטה בתהליך המכונה הסעת אקמן (Ekman transport, אנ' (אנ')). דפוס זה מגדיל בדרך כלל את היצע חומרי ההזנה (נוטריינטים) עבור בעלי החיים הימיים שנמצאים באזור, ויכול להיות בעל השפעה עמוקה באזורים מסוימים בהם מי הקרקע עשירים במיוחד בחומרים מזינים.[10] מחוץ לחופים של דלתאות, מים מתוקים זורמים על גבי מי הים הצפופים יותר, מה שמאפשר להם להתחמם מהר יותר נוכח ערבוב אנכי מוגבל.[11] ניתן להשתמש ב-SST כאמצעי חישה מרחוק לצורך זיהוי חתימת טמפרטורת פני השטח עקב סופות טרופיות. באופן כללי, התקררות SST נצפית לאחר חלוף הוריקן, בעיקר כתוצאה מהעמקת השכבה המעורבת, ואיבוד חום פני השטח.[12] בעקבות התפרצויות אבק מינרלי במהלך מספר ימים ברחבי צפון האוקיינוס האטלנטי הסמוך למדברסהרה, טמפרטורות פני הים יורדות בשיעור של 0.2°C עד 0.4°C.[13] מקורות נוספים לתנודות SST קצרות טווח כוללים ציקלונים חוץ-טרופיים (Extratropical cyclone, אנ' (אנ')), זרימה מהירה של מים מתוקים מקרחונים יבשתיים,[14] ופריחה מרוכזת של פיטופלנקטון[15] עקב מחזוריות עונתית או נגר חקלאי.[16][דרושה הבהרה][ דרוש הבהרה ]
האוקיינוס הטרופי התחמם מהר יותר מאזורים אחרים מאז 1950, כאשר שיעורי ההתחממות הגדולים ביותר נצפו באוקיינוס ההודי הטרופי, במערב האוקיינוס השקט, ובזרמי הגבול המערביים של הזרמים הסובטרופיים (Ocean gyre, אנ' (אנ')).[2] מנגד, מזרח האוקיינוס השקט, האוקיינוס האטלנטי הסובטרופי וכן האוקיינוס הדרומי התחממו לאט יותר מהממוצע העולמי, או לחלופין אף חוו התקררות מאז שנות ה-50.[2]
תנודה רב-עשורית אטלנטית
התנודה האטלנטי הרב-עשורית (Atlantic multidecadal oscillation, AMO, אנ' (אנ')) היא מניע חשוב של ה-SST הצפון-אטלנטי, וכן של האקלים בחצי הכדור הצפוני. עם זאת, המנגנונים השולטים בשונות של ה-AMO נותרו מובנים במידה מועטה.[17] שונות פנימית אטמוספירית, שינויים במחזור האוקיינוסים או גורמים אנתרופוגניים עשויים לשלוט בשונות הטמפרטורה הרב-עשורית הקשורה ל-AMO.[18] שינויים אלה ב-SST של צפון האוקיינוס האטלנטי עשויים להשפיע על הרוחות בצפון האוקיינוס השקט הסובטרופי, ולייצר SST חמות יותר במערב האוקיינוס השקט.[19]
וריאציות אזוריות
אל ניניו (El Niño) מוגדר על פי הבדלים ממושכים בטמפרטורות פני האוקיינוס השקט בהשוואה לערך הממוצע. ההגדרה המקובלת היא התחממות או התקררות של לפחות 0.5°C בממוצע מעל האוקיינוס השקט הטרופי המזרחי-מרכזי (מול חופי פרו ואקוודור). לרוב, אנומליה זו מתרחשת במרווחים לא קבועים של 2–7 שנים, ונמשכת בין תשעה חודשים לשנתיים.[21] אורך התקופה הממוצע עומד על 5 שנים. כשההתחממות או התקררות זו מתרחשת רק שבעה עד תשעה חודשים, היא מסווגת כ"תנאים" של אל ניניו/לה ניניה; כאשר הוא מתרחש בפרק זמן העולה באורכו על תקופה זו, הוא מסווג כ"פרקים" של אל ניניו/לה ניניה.[22]
הסימן של אל ניניו בתבנית טמפרטורת פני הים הוא כאשר מים חמים מתפשטים ממערב האוקיינוס השקט והאוקיינוס ההודי לעבר מזרח האוקיינוס השקט. הוא מביא איתו כמויות גשם רבות, גורם לבצורת נרחבת במערב האוקיינוס השקט ולגשמים במזרח האוקיינוס השקט, היבש בשגרה. הזרם החם של אל ניניו מביא מים טרופיים דלים בחומרים מזינים, הוא מחומם כשהוא עובר מזרחה בזרם המשווני, ומחליף את המים העיליים הקרים והעשירים בחומרי הזנה של זרם הומבולדט. כאשר תנאי אל-ניניו נמשכים חודשים רבים, השילוב בין תכולת החום האוקיינית לבין הפחתת רוחות הסחר המזרחיות מביא להגבלת היציאה של המים העמוקים העשירים בחומרי הזנה קרים והשפעתה הכלכלית על דיג מקומי לשוק הבינלאומי עשויה להיות חמורה.[23]
בקרב מדענים, יש ביטחון במידה בינונית בכך שהאוקיינוס השקט הטרופי יעבור לדפוס ממוצע הדומה לזה של אל ניניו בקנה מידה של כמאה שנים, אולם עדיין קיימת אי ודאות גבוהה בתחזיות לגבי ה-SST באזור הפסיפי הטרופי מכיוון שקשה לקבל את השונות של אל ניניו במודלי אקלים.[2]
עלייה בשנים האחרונות עקב שינויי אקלים
באופן כללי, מדענים משערים שכל אזורי האוקיינוסים יתחממו עד שנת 2050, אך שוררת חוסר הסכמה בין המודלים לגבי השינויים הצפויים ב-SST בצפון האוקיינוס האטלנטי התת-קוטבי, באוקיינוס השקט המשווני ובאוקיינוס הדרומי.[2] העלייה הממוצעת הגלובלית העתידית של SST לתקופת 1995–2014 עד 2081–2100 נעה בין 0.86°C תחת תרחישי פליטה מתונה של גזי חממה, ועד 2.89°C בתרחישי הפליטה החמורים ביותר.[2]
מדידה
ישנן מגוון טכניקות למדידת פרמטר זה שעשויות להניב תוצאות שונות, כיוון שלמעשה נמדדים דברים שונים. הרחק משטח הים, מדידות טמפרטורה כלליות מלוות בהתייחסות לעומק המדידה הספציפי. הסיבה לכך נעוצה בהבדלים המשמעותיים שקיימים בין מדידות הנערכות בעומקים שונים, במיוחד בשעות היום כאשר מהירותרוח נמוכה ותנאי שמש גבוהים עלולים להוביל להיווצרות של שכבה חמה על פני האוקיינוס, ולפיכך לגרדיאנטי טמפרטורה אנכיים חזקים (תרמוקלינה יומית).[8] מדידות טמפרטורת פני הים מוגבלות לחלק העליון של האוקיינוס, המכונה השכבה הקרובה לפני השטח.[25]
מדי חום
SST היה אחד המשתנים האוקיינוגרפיים הראשונים שנמדדו. בנג'מין פרנקלין תלה מדחום כספית מספינה בזמן שנסע בין ארצות הברית לאירופה, עת ערך סקר על זרם הגולף בסוף המאה השמונה עשרה. SST נמדד מאוחר יותר על ידי טבילת מדחום בתוך דלי מים שנמשך ידנית מפני הים. הטכניקה האוטומטית הראשונה לקביעת SST הושגה על ידי מדידת טמפרטורת המים בפתח היניקה של ספינות גדולות, אשר יצאה לדרך עד שנת 1963. לתצפיות אלה יש הטיה לכיוון החם, בסביבות ה-0.4°C, וזאת עקב החום של חדר המכונות.[26]
מצופי מזג אוויר (Weather buoy, אנ' (אנ')) מקבועים מודדים את טמפרטורת המים בעומק של 3 מטרים. מדידות SST סבלו מחוסר עקביות במהלך 130 השנים האחרונות עקב הדרך בה הן נלקחו. במאה התשע-עשרה נלקחו מדידות בדלי שהוצב מחוץ לספינות. עם זאת, היה שינוי קל בטמפרטורה בגלל ההבדלים בדליים. למשל, דגימות נאספו בדליי עץ או בדליי קנבס לא מבודד, ודלי הקנבס היה מתקרר מהר יותר מדלי העץ. השינוי הפתאומי בטמפרטורה בין השנים 1940 ל-1941 היה תוצאה של שינוי לא מתועד בהליך המדידה. הדגימות נלקחו ליד כניסת המנוע מכיוון שהיה מסוכן מדי להשתמש באורות כדי לבצע מדידות מעבר לדופן הספינה במהלך הלילה.[27]
מצופים נסחפים רבים ושונים אשר משתנים בעיצובם קיימים ברחבי העולם, והמיקום של חיישני טמפרטורה אמינים משתנה. מדידות אלו מועברות ללוויינים לצורך הפצת נתונים אוטומטית ומיידית.[28] רשת גדולה של מצופי חוף במימי ארצות הברית מתוחזקת על ידי מרכז נתוני המצופים הלאומי (National Data Buoy Center, NDBC, אנ' (אנ')).[29] בין השנים 1985 ו-1994, מערך נרחב של מצופים מעוגנים ונסחפים, שנועד לעזור לנטר ולחזות את תופעת אל ניניו, נפרס על פני האוקיינוס השקט המשווני.[30]
לווייני מזג אוויר
לווייני מזג אוויר זמינים לצורך קביעת מידע על טמפרטורת פני הים מאז שנת 1967, כאשר הקלסתרונים העולמיים הראשונים נוצרו במהלך 1970.[31] מאז 1982,[32]לוויינים נוצלו יותר ויותר למדידת SST, ואפשרו לראות את השונות המרחבית (Spatial variability, אנ' (אנ')) והזמנית שלו בצורה מלאה יותר. מדידות לוויין של SST תואמות בהתאמה סבירה למדידות טמפרטורה באין סיטו.[33] מדידת הלוויין נעשית על ידי חישת קרינת האוקיינוס בשני אורכי גל או יותר בחלק האינפרא אדום של הספקטרום האלקטרומגנטי או חלקים אחרים של הספקטרום, אשר לאחר מכן ניתן לקשרם אמפירית ל-SST.[34] אורכי גל אלה נבחרים כיוון שהם:
ישנם מספר קשיים עם מדידות SST אבסולוטיות המבוססות על לווין. ראשית, במתודולוגיית חישה מרחוק באינפרה-אדום, הקרינה נובעת משכבת המיקרו של פני הים (Sea surface microlayer, אנ' (אנ')), כלומר בערך ה-0.01 מ"מ העליונים או פחות, אשר עשויים שלא לייצג את החלק הארי של הטמפרטורה (Bulk temperature, אנ' (אנ')) מהמטר העליון של האוקיינוס, בעיקר בגלל ההשפעות של חימום פני השמש במהלך שעות היום, קרינה מוחזרת, כמו גם איבוד חום מוחשי והתאיידות מפני השטח. כל הגורמים הללו מקשים במקצת על השוואת נתוני לוויין למדידות ממצופים או מספינות, מה שמקשה על מציאת נתוני האמת בקרקע.[38] שנית, הלוויין לא יכול להסתכל דרך עננים, מה שיוצר הטיה בכיוון הקר ב-SST שמקורו בלוויין החש דרך אזורים מעוננים.[8] עם זאת, טכניקות גלי מיקרו פסיביות יכולות למדוד במדויק SST ולחדור דרך כיסוי עננים.[34] בתוך ערוצי סאונד אטמוספיריים בלווייני מזג אוויר, המגיעים לשיא ממש מעל פני האוקיינוס, הידע על טמפרטורת פני הים חשוב לכיול שלהם.[8]
חשיבות לאטמוספירה של כדור הארץ
טמפרטורת פני הים משפיעה על התנהגות האטמוספירה של כדור הארץ הנמצאת מעליו, ולכן יש חשיבות לאתחול שלהן במודלים אטמוספיריים (Atmospheric model, אנ' (אנ')). בעוד שטמפרטורת פני הים חשובה לציקלוגנזה הטרופית, היא חשובה גם בקביעת היווצרות ערפל ימי ובריזות ימיות.[8] חום המגיע ממים חמים יותר יכול לשנות באופן משמעותי את מסת האוויר לאורך מרחקים קצרים כמו 35 עד 40 ק"מ.[39] לדוגמה, מדרום-מערב לציקלון אקסטרטרופי של חצי הכדור הצפוני, זרימה ציקלונית מעוקלת המביאה אוויר קר על פני גופי מים חמים יחסית יכולה להוביל לאפקט אגם השלג (או אפקט הים, Lake-effect snow, אנ' (אנ')) ברצועות צרות. רצועות אלו מביאות משקעים מקומיים חזקים, לעיתים קרובות בצורת שלג, מכיוון שגופי מים גדולים כמו אגמים אוגרים ביעילות חום שגורם להפרשי טמפרטורה משמעותיים - גדולים מ-13°C בין פני המים לאוויר שמעל.[40] בגלל הפרש טמפרטורות זה, חום ולחות מועברים כלפי מעלה, ומתעבים לעננים בעלי אוריינטציה אנכית אשר מייצרים ממטרי שלג. ירידת הטמפרטורה עם הגובה ועומק העננים מושפעת ישירות הן מטמפרטורת המים והן מהסביבה בקנה מידה גדול. ככל שהטמפרטורה יורדת עם הגובה בצורה חזקה יותר, כן העננים מתגברים, וקצב המשקעים גדל.[41]
סופות ציקלון טרופיות
טמפרטורת אוקיינוס של לפחות 26.5°C המתפרשת על פני עומק של לפחות 50 מטרים היא אחד הקריטריונים הדרושים לתחזוקת ציקלון טרופי (סוג של מזוציקלון - Mesocyclone, אנ' (אנ')).[42][43] מים חמים אלה נחוצים כדי לשמור על הליבה החמה שמזינה מערכות טרופיות. ערך זה הוא הרבה מעל טמפרטורת פני השטח הגלובלית הממוצעת לטווח ארוך של האוקיינוסים, העומדת על 16.1°C.[44] עם זאת, דרישה זו יכולה להיחשב כבסיס כללי בלבד מכיוון שהיא מניחה שהסביבה האטמוספירית המקיפה אזור של מזג אוויר מופרע מציגה תנאים ממוצעים. ציקלונים טרופיים התגברו כאשר SST היו מעט מתחת לטמפרטורה סטנדרטית זאת.
ידוע כי ציקלונים טרופיים נוצרים גם כאשר התנאים הרגילים אינם מתקיימים. לדוגמה, טמפרטורות אוויר קרירות יותר בגובה רב יותר (למשל, ברמת לחץ של 500 הקטור-פסקל, או גובה של 5.9 ק"מ) עשויה להוביל לציקלוגנזה טרופית בטמפרטורות מים נמוכות יותר, שכן נדרש מפל טמפרטורה (Lapse rate, אנ' (אנ')) מסוים בכדי לאלץ את האטמוספירה להיות לא יציבה מספיק להסעה. באטמוספירה לחה, מפל זה עומד על שיעור של 6.5°C/ק"מ, בעוד שבאטמוספירה עם פחות מ-100% לחות יחסית, שיעור המעבר הנדרש עומד על 9.8°C/ק"מ.[45]
ברמת לחץ של 500 הקטור-פסקל (500hPa), טמפרטורת האוויר הממוצעת באזורים הטרופיים היא כ-7°C-, אך האוויר באזורים הטרופיים יבש בדרך כלל בגובה זה, מה שנותן לטמפרטורת האוויר להגיע לטמפרטורת הגולה הלחה (Wet-bulb temperature, אנ' (אנ')), ולטמפרטורה נוחה יותר שמסוגלת לתמוך בהסעה. טמפרטורת הגולה הלחה ברמת לחץ של 500hPa באטמוספירה טרופית של 13.2°C - נדרשת כדי ליזום הסעה אם טמפרטורת המים היא 26.5°C, ודרישת טמפרטורה זאת עולה או יורדת באופן יחסי ב-1°C בטמפרטורת פני הים עבור כל שינוי של 1°C ברמת לחץ של 500hPa. בתוך ציקלון קר (Cold-core low, אנ' (אנ')), טמפרטורות 500hPa יכולות לרדת עד 30°C-, כך שניתן ליזום הסעה אפילו באטמוספירות היבשות ביותר. זה גם מסביר מדוע הלחות ברמות האמצע של הטרופוספירה, בערך ברמת 500hPa, בדרך כלל מהווה דרישה לפיתוח. עם זאת, כאשר נמצא אוויר יבש באותו גובה, טמפרטורות של 500hPa צריכות להיות אפילו נמוכות יותר, שכן אטמוספירות יבשות דורשות מפל טמפרטורה גדול יותר עבור חוסר יציבות מאשר אטמוספירות לחות.[46][47] בגבהים ליד הטרופופאוזה, הטמפרטורה הממוצעת על פני 30 שנים (כפי שנמדדה בתקופה המקיפה את השנים 1961 עד 1990) הייתה 77°C-.[48] דוגמה אחת לציקלון טרופי ששומר על עצמו מעל מים קרירים יותר הייתה אפסילון (Hurricane Epsilon (2005), אנ' (אנ')), מסוף עונת ההוריקנים האטלנטית של 2005.[49]