PROFILPELAJAR.COM

טיעון (בלועזית: אַרְגּוּמֵנְט) הוא רצף של הנחות ומסקנה שבו נעשה ניסיון לביסוס אמיתותה של טענה אחת (המסקנה) על סמך אמיתותן של טענה אחרת או יותר (ההנחות). תורת הלוגיקה עוסקת בהבחנה שבין טיעונים בכלל, ובין היסקים, שהם טיעונים שבהם המסקנה נובעת מן ההנחות בהכרח.

טיעון הוא מהכלים החשובים ביותר בחשיבה הרציונלית, בלוגיקה ובניסוח המחקר המדעי, וכן ברטוריקה ובכל ויכוח בשיח היומיומי. מטרתו הבסיסית היא לבסס טענות מורכבות על טענות פשוטות שקל לקבלן, אם מעוניינים להתווכח עם מישהו או להצדיק משהו תמיד צריך לטעון טענה נכונה כדי שהצד השני ישתכנע. מטרה נוספת לשמה משתמשים בטיעון, כפי שיודגם בהמשך, היא הפרכת טענות. אולם לא כל טיעון מסתמך על התקפות הלוגית. ישנם טיעונים בשם הסמכות של מוסר הטיעון, או בשם המסורת, או למשל כאשר מסיקים מסקנות על סמך ערכן המקודש של ההנחות. במשפט ובדת נעשה לעיתים קרובות שימוש בטיעונים שתוקפם אינו בהכרח לוגי.

סוגי טיעונים

ישנם מספר סוגים של טיעונים, שמשתנים לפי ההבחנה ביניהם:

טיעון היסקי/דדוקטיבי – טיעון שמתבסס על דדוקציה, כך שאם הנחות הטיעון נכונות, מסקנות הטיעון גם בהכרח נכונות. אם המסקנות לא נובעות מן ההנחות, קיים בו כשל לוגי פורמלי אחד או יותר,^[1] ולצורך ניסוחו משתמשים בכללי ההיקש הלוגיים
טיעון היקשי/אינדוקטיבי – טיעון שמתבסס על אינדוקציה, ומסקנותיו לא יכולות לנבוע מהנחותיו, כך שאם הן נכונות, זה רק אומר שקיים סיכוי סביר שמסקנות הטיעון הנכונות,^[1] ובמילים אחרות, מנסחים בו כלל על פי תצפיות.
טיעון אבדוקטיבי.

עם זאת, החלוקה הזאת היא כללית מאוד, וניתן לחלק את כל אחד מ "קבוצות הטיעונים" הנ"ל לתתי קבוצות. לדוגמה, ניתן לחלק טיעונים היקשיים לקבוצות כמו: טיעון אנלוגי (א' גרם לב'. בגלל שג' דומה לא', וד' דומה לב' אז ג' יגרום לד'), טיעונים בשם המסורת, ועוד.

טיעונים במדע

במדעי הטבע נעשה לעיתים קרובות שימוש בטיעונים אינדוקטיביים, בהם מסתמכים על חזרתה של תצפית מסוימת כבסיס להסקת מסקנה אודות חוק הטבע העומד מאחוריה.

טיעון מדע, המשמש במדעי הטבע ומדעי החברה, כולל שלושה מרכיבים:^[2]

רעיון – השערה או תאוריה מדעית
תחזית – מה צפוי להיות התוצאות של ניסוי או תצפית אם הרעיון נכון.
ראיות – מה התוצאה בפועל של תחזיות או ניסויים שבוצעו.

השערות שיש להן כוח הסבר משמעותי של תצפיות או ניסויים מהעבר הן בעלות סיכוי גבוה יותר להתקבל ולהפוך לתאוריה מדעית מקובלת. תאוריות מוצלחות הן גם בעלות כוח ניבוי כלומר הן מצליחות לקלוע בצורה טובה לתצפיות או ניסויים שטרם בוצעו. אם הראיות לא תאומות לתחזית התאוריה הדבר יכול להתרחש בגלל בעיה בניסוי, או בגלל בעיה בתאוריה – במקרה זה ניתן להכניס תיקונים בתאוריה או לזנוח אותה כליל לטובת תאוריות מתחרות.

לדוגמה ניתן להסתכל על הרעיון לפיו כל תא הוא היחידה הבסיסית של כל היצורים החיים. אם התאוריה נכונה נצפה למצוא תאים ברקמות של כל היצורים החיים כאשר בוחנים אותם ב מיקרוסקופ. תחזית או אכן מתקיימת כאשר מסתכלים במיקרוסוקופ (התצפית הממשית) ולכן הדבר מהווה אישוש לטובת התאוריה, או ראיה לטובתה.^[2]

טיעון בעל תקפות לוגית, או היסק

כאמור, טיעון בנוי ממסקנה ומהנחה אחת לפחות. ישנם טיעונים בהם המסקנה נמסרת לפני ההנחות, וישנם טיעונים בהם המצב הפוך, או שמדובר ברצף של טענות שהאמצעית בהן היא המסקנה. וישנם גם טיעונים בהם משתמשים בהנחה סמויה, שאינה נאמרת או נכתבת מפורשות. למשל בטיעון הבא:

טענה א' (הנחה): יורד גשם. טענה ב' (מסקנה): יש עננים בשמים.

ההנחה הסמויה היא, כמובן, שכאשר יורד גשם יש עננים בשמים. טיעונים מסוג זה יחשבו למשכנעים משום שהם מבוססים על היסק לוגי, כלומר שכאשר נסדר את הטענות שלהם באופן ברור נקבל טיעון שצורתו הלוגית ברורה מאליה. צורת הטיעון המלא בהקשר של הדוגמה הקודמת הוא:

אם יורד גשם יש עננים בשמים
יורד גשם

לכן: יש עננים בשמים

טיעונים תקפים, או היסקים מסתמכים על היותם בעלי צורה מסוימת שניתן לתאר אותה באמצעות חוקי היקש, הכללים המתירים לגזור מסקנות מסוימות מתוך הנחות מתאימות. שתי טענות שאין קשר כזה ביניהן, לא יוכלו להוות טיעון. למשל: טענה ראשונה (הנחה): הגג הזה אדום, טענה שנייה (מסקנה): יש עכשיו עננים בשמים.

הסיבה לכך שרצף כזה של טענות אינו נחשב לטיעון, ואילו הרצף הקודם כן, היא שחסרה כאן צורת הנביעה או ההיסק הלוגי. הנביעה הלוגית בדוגמה הראשונה נסמכת על כלל הניתוק, או מודוס פוננס, הקובע שמן הטענה "אם א' אז ב'" בצירוף לטענה "א'" ניתן לגזור את הטענה "ב'".

טיעון יחשב לטיעון תקף, אם בכל מקרה שבו ההנחות אמיתיות – גם המסקנה תהיה אמיתית. מכיוון אחר, הטיעון הוא תקף אם אין דוגמה נגדית לטיעון שצורתו זהה אך בו ההנחות אמיתיות והמסקנה שקרית. לתקפותו של טיעון אין קשר לאמיתות ההנחות עצמן.