טימותי מורטון
Timothy Morton

מורטון ב-2021
לידה	19 ביוני 1968 (גיל: 56) לונדון, הממלכה המאוחדת
מקום לימודים	מודלין קולג'
מוסדות	אוניברסיטת רייס אוניברסיטת קליפורניה בדייוויס אוניברסיטת ניו יורק אוניברסיטת קולורדו בולדר
תחומי עניין	ספרות, חשיבה סביבתית
עיסוק	פילוסוף, מומחה ספרות, מרצה באוניברסיטה, תאורטיקן
הושפע מ	פרסי ביש שלי, מרי שלי, גרהם הרמן, ז'אק דרידה, קרל מרקס, בודהיזם
מדינה	ארצות הברית

טימותי בלוקסם מורטון (באנגלית: Timothy Bloxam Morton ;נולד ב-19 ביוני 1968) הוא פילוסוף בריטי, פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטת רייס, וחבר סגל בתוכנית לתארים מתקדמים במכון SCI-Arc (אנ'). הוא ידוע בעיקר בשל הגותו הפילוסופית-סביבתית.

מורטון מזוהה עם התנועה הפילוסופית "ריאליזם ספקולטיבי", וספציפית עם גישתו של גרהם הרמן "אונטולוגיה מוכוונת אובייקטים" (object-oriented ontology ; OOO). מחקריו של מורטון משלבים בין אונטולוגיה מוכוונת אובייקטים לבין מחקרים אקולוגיים. בהקשר זה, מורטון טבע את המונח "היפראובייקטים" ("Hyperobjects"; הלחם בסיסים של המילים הִיפֶּר ואובייקטים) בהשראת השיר Hyperballad (אנ') של ביורק (אין קשר למונח בשם זה במדעי המחשב). מורטון משתמש ב"היפראובייקטים" כדי לתאר אובייקטים שם כה מסיביים בזמן ובמרחב עד שלא ניתן לתפוס אותם באופן לוקלי, כמו התחממות עולמית. ספרו Humankind: Solidarity with Non-Human People ("המין האנושי: סולידריות עם אישים לא-אנושיים") בוחן את ההפרדה בין בני אדם ללא-אנושיים מפרספקטיבה של אונטולוגיה מוכוונת אובייקטים וטוען כי בני אדם צריכים ליצור מפנה חשיבה רדיקלי אודות האופן שבו הם מתייחסים ומקושרים ללא-אנושי ולטבע בכללותו, ולחקור את ההשלכות הפוליטיות של מפנה כזה.

בנוסוף לעיסוקו הפילוסופי-סביבתי, כחוקר ספרות מורטון כתב רבות על יצירותיהם של פרסי ביש שלי מרי שלי, תנועת הרומנטיקה, ועל דיאטה.

מורטון הוא בוגר תואר ראשון ותואר שלישי בספרות אנגלית ממודלין קולג' באוניברסיטת אוקספורד. עבודת הדוקטורט שלו "Re-Imagining the Body: Shelley and the Languages of Diet" (לדמיין מחדש את הגוף: שלי ושפות הדיאטה), בחנה את ייצוג הדיאטה, המתינות והצריכה ביצירותיו של פרסי ביש שלי. לדברי מורטון, ההחלטה ללמוד ספרות אנגלית, נבעה מהרצון לעסוק באופני חשיבה בינלאומיים, כולל כל סוגי הפילוסופיה הקונטיננטלית שפשוט לא הייתה נפוצה בחוגים האקדמיים באנגליה באותו הזמן.^[1]

מורטון לימדה באוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, באוניברסיטת ניו יורק ובאוניברסיטת קולורדו.

בשנת 2012, קיבל פרופסורה באוניברסיטת רייס.

מורטון חיי בזוגיות עם אישה והם הורים לשניים. מורטון מזדהה כג'נדרקוויר בכינוי הגוף They.

ב-1995 פרסם מורטון את Shelley and the Revolution in Taste: The Body and the Natural World (שלי והמהפכה בטעם: הגוף והעולם הטבעי), הרחבה של הרעיונות שהוצגו מעבודת הדוקטורט. בספר נחקר האופן שבו אוכל סימן השקפה אידאולוגית בשלהי המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19. המחקר מבקר ניסיון לביקורת תרבותית 'ירוקה', לפיה נראה כי גופים והתנאים החברתיים או הסביבתיים שבהם הם מופיעים קשורים זה בזה. בספר מנותחים טקסטים רומנטיים שונים, בייחוד A Vindication of Natural Diet מ-1813 מאת פרסי ביש שלי. לטענת מורטון יש לקרוא את האלמנטים הרטוריים הפיגורטיביים בטקסטים כפקודות לביסוס צרכנות. פרקטיקות המאתגרות תצורות אידאולוגיות של איך הגוף מתייחס לנורמטיביות. לדידי מורטון, דינמיקת כוח אוטוריטרית, זרימות סחורות, היגיון תעשייתי וההבחנה בין תחומי הטבע והתרבות טבועים ב"שיחי הדיאטה" שניסחו בני הזוג שלי. בתורה, פרוזה שליאנית (Shelleyan) של צורות צריכה, במיוחד צמחונות, נקראת כקריאה לרפורמה חברתית ודיונים פיגורטיביים על אי מתינות ושיכרון חושים כאזהרה מפני עריצות.

בנוסף למחקר זה, מורטון ערך שני כרכים בקורפוס שליאן. בשנת 2002, פורסם אוסף של הרהורים ביקורתיים והיסטוריים אודות פרנקנשטיין של מרי שלי בשם Mary Shelley's Frankenstein: A Routledge Study Guide and Sourcebook.

לאחר מכן, בשנת 2006, מורטון ערך את The Cambridge Companion to Shelley, סקירה בין-תחומית של הנושאים, השפה, המבנה הנרטיבי, הפילוסופיה הספרותית והשקפות הפוליטיות של פרסי ביש שלי.

בשנים 2000–2004 פרסם מורטון שלוש עבודות העוסקות בהצטלבויות שבין לימודי מזון וחקר התרבות. מחקרו הראשון בנושא זה פורסם בספר משנת 2000 The Poetics of Spice: Romantic Consumerism and the Exotic (הפואטיקה של התבלין: הצרכנות הרומנטית והאקזוטית). בחיבור זה מורטון מפרק את התפתחות תרבות הצריכה האירופית באמצעות ניתוח השימוש הפיגורטיבי בתבלין בספרות הרומנטית. היוצרים הרומנטיים ראו בתבלין תוצר לוואי תרבותי שתפקד "כשיח, לא כאובייקט, שקוף לעצמו באופן נאיבי". מורטון מזהה במהלך התקופה הרומנטית שני מאפיינים כלליים של הפואטיקה של התבלין: "מטאריאליות" ו"טרנסמפציה" (transumption; מושג שמורטון שואל מהרולד בלום). ה'מטריאליות' של התבלין מחברת את תפקידיו הסמליים והחברתיים עם יכולתו לייצר תשוקה. מורטון מביא לדוגמה את טופוס "הרוחות המסחריות" ב"גן העדן האבוד" של מילטון, והגיע למסקנה שמילטון מציג את השימוש הסמלי בתבלין בעבודות מאוחרות יותר על ידי הצגת מסע השטן כמקביל למסעותיהם של סוחרי תבלינים. לעומת זאת, "טרנסמפציה", טומנת בחובה שימוש במטא-סימון שמשמש דמות לשפה הפואטית עצמה. על פי מורטון, עבודותיו של ג'ון דריידן מדגימות את החשיפה, וחושפות "סוג חדש של פואטיקה קפיטליסטית, המסתמכת על ייצוג סחר התבלינים [...] תבלין אינו נחמה, אלא אובייקט סחיר, דימוי שיש להעבירו מעבר לגבולות, לעמוד על כסף: מטאפורה אודות מטאפורה". כשהוא מעביר רעיון זה לעידן הרומנטי, מורטון מבקר את האופן בו התבלין הפך למטאפורה לתשוקה אקזוטית, שבעקבותיה הקיפה את הרפלקסיביות העצמית של תהליכי סחורה מודרניים.

מאוחר יותר ערך מורטון את Radical Food: The Culture and Politics of Eating and Drinking (מזון רדיקלי: התרבות והפוליטיקה של אכילה ושתייה, 1790-1820), קומפנדום בן שלושה כרכים שבו טקסטים מהמאה השמונה עשרה, הבוחן את ההיסטוריה הספרותית, הסוציו-תרבותית והפוליטית של האוכל, כולל עבודות בנושא שיכרון חושים, קניבליזם., ועבדות. היא ערכה גם את "תרבויות הטעם/תיאוריות התיאבון: אכילת רומנטיציזם" (Cultures of Taste/Theories of Appetite: Eating Romanticism), אוסף מאמרים שמעלה את הפרובלמטיקה שבשימוש בטעם ובתיאבון כמטאפורות רומנטיות לטריטוריות סובייקטיביות מוגבלות, תוך חקירה אמפירית של ארגון מבנים תרבותיים וכלכליים רומנטיים סביב לוגיקה מתחרה של צריכה.

מאז 2009, מורטון עסק בפרויקט בביקורת התיאוריה האקולוגית. שני חיבוריו הבולטים בתחום זה הם הספרים Ecology Without Nature (אקולוגיה ללא טבע) משנת 2009 ו-The Ecological Thought (המחשבה האקולוגית) משנת 2010. בספרים אלו, מורטון מציג את הפרובלמטיקה שבתיאוריה אקולוגית. ב"אקולוגיה ללא טבע", מורטון טוען שביקורת אקולוגית חייבת לשלול את הרעיון של שהטבע והציוויליזציה נפרדים, וכן את הרעיון שהטבע קיים כמשהו המאפשר את קיום הציוויליזציה, אך מחוץ לגבולות החברה.^[2]

כתיבה אקולוגית ממשיכה להתעקש שאנחנו "משועבדים" [embedded] לטבע. הטבע הוא מדיום סביבתי המאפשר לקיים אותנו. בשל המאפיינים הרטוריים שמעוררים את הרעיון של מדיום סביבתי, כתיבה אקולוגית לעולם לא תוכל לבסס כראוי שזהו הטבע ובכך לספק בסיס אסתטי משכנע ועקבי לתפיסת העולם החדשה שנועדה לשנות את החברה. זוהי פעולה קטנה, כמו לנגוע בקוביית דומינו [...] להניח על הכף משהו שנקרא טבע ולהעריץ אותו מרחוק עושה למען הסביבה מה שעושה הפטריארכיה לדמות האישה. זהו אקט פרדוקסלי של התפעלות סדיסטית.

המקור באנגלית

Ecological writing keeps insisting that we are "embedded" in nature. Nature is a surrounding medium that sustains our being. Due to the properties of the rhetoric that evokes the idea of a surrounding medium, ecological writing can never properly establish that this is nature and thus provide a compelling and consistent aesthetic basis for the new worldview that is meant to change society. It is a small operation, like tipping over a domino... Putting something called Nature on a pedestal and admiring it from afar does for the environment what patriarchy does for the figure of Woman. It is a paradoxical act of sadistic admiration.

— 2007. Ecology Without Nature: Rethinking Environmental Aesthetics (Harvard University Press), pp. 4–5

בעזרת ההצעה להתייחס ל"טבע" בתור "מסמן" טקסטואלי שרירותי, מורטון מתאר תיאוריות של ייצוג אמנותי של הסביבה כאתרים לפיתוח אפשרויות חדשות לרעיונות אודות הטבע. כשמורטון מחפש אופן אסתטי שיכול להסביר את אופיה הדיפרנציאלי, הפרדוקסלי והלא מזוהה של הסביבה, הוא מציע שיטה מטריאליסטית לניתוח טקסטואלי של "פואטיקה היקפית" [ambient poetics], שבה טקסטים אמנותיים מכל הסוגים נחשבים מבחינת האופן שבו הם מנהלים את המרחב בו הם מופיעים, ובכך מתאימים את רגישות הקהל שלהם לצורות ייצוג טבעי הנוגדות את הקידוד האידאולוגי של הטבע כעיקרון טרנסצנדנטי.^[3] היסטוריזציה של צורת פואטיקה זו מאפשרת פוליטיזציה של האמנות הסביבתית ו'האקו-מימזס' [ecomimesis] שלה, או אימות של הסביבה של המחבר, כך שחווית התופעות שלה תהיה נוכחת עבור הקהל ומשותפת אליו.^[4]

אמנות היא גם נושא חשוב בספר ההמשך "המחשבה האקולוגית", בה מורטון מציעה את המושג "אקולוגיה אפלה" (Dark Ecology) כאמצעי לביטוי ה"אירוניה, הכיעור והאימה" של האקולוגיה.^[5] מנקודת המבט של אקולוגיה אפלה, אין שום בסיס תאורטי נייטרלי שעל גביו ניתן לנסח טענות אקולוגיות. במקום זאת, נקודת המוצא היא שכל היצורים תמיד כבר מעורבים בתוך התחום האקולוגי, ומתחייבת הכרה בשוני הדו-קיומי להתמודדות עם אסון אקולוגי שלדברי מורטון "כבר התרחש".

המושג "מֵשְ" (mesh; בתרגום חופשי: "רשת") של מורטון קשור באופן הדוק לאקולוגיה אפלה. הגדרת המחשבה האקולוגית כ"חשיבה של חיבור הדדי", מורטון משתמשת ב"מש" כדי להתייחס לקישוריות הדדית של כל היצורים החיים והלא-חיים, המורכבת מ"קשרים אינסופיים והבדלים אינסופיים."^[6]

המחשבה האקולוגית אכן מבוססת על ה"עובדה הנפלאה באמת" של המֵש [mesh]. כל צורות החיים הן המש, וכך גם כל המתים, וכך גם בתי הגידול שלהם, המורכבים גם הם מישויות חיות ולא-חיות. אנו יודעים טוב יותר עכשיו כיצד צורות החיים עיצבו את כדור הארץ (חשבו על שמן, על חמצן - הקטקליזם הראשון של שינוי האקלים). אנו נוהגים באמצעות חלקי דינוזאורים כתושים. ברזל הוא בעיקר תוצר לוואי של חילוף חומרים בחיידקים. כך גם חמצן. הרים יכולים להיות עשויים מקליפות ומחיידקים מאובנים. המוות והמש הולכים יחד גם במובן אחר, כיוון שהברירה הטבעית מרמזת על הכחדה.

המקור באנגלית

The ecological thought does, indeed, consist in the ramifications of the "truly wonderful fact" of the mesh. All life forms are the mesh, and so are all the dead ones, as are their habitats, which are also made up of living and nonliving beings. We know even more now about how life forms have shaped Earth (think of oil, of oxygen—the first climate change cataclysm). We drive around using crushed dinosaur parts. Iron is mostly a by-product of bacterial metabolism. So is oxygen. Mountains can be made of shells and fossilized bacteria. Death and the mesh go together in another sense, too, because natural selection implies extinction.

— Morton.T, 2010. The Ecological Thought, (Harvard University Press), p.29

למש אין מרכז שמקנה זכות יתר לצורת חיים כלשהי על פני אחרות, ובכך המש מוחק גבולות פנים וחוץ מוחלטים של יצורים.^[6] בהדגשת התלות ההדדית של ישויות, המחשבה האקולוגית "אינה מאפשרת ריחוק", כך שכל היצורים מתייחסים זה לזה במערכת פתוחה מוחלטת, באופן שלילי ומבדל, מה שהופך דו-משמעי לאותם ישויות שאנו מניחים פמיליריות עימם. מורטון מכנה את היצורים הדו-משמעיים האלו "זרים מוזרים", או יצורים שאינם יכולים להיות מושגים ומסווגים לחלוטין. בתוך המש, אפילו המוזרות של ה"זרים המוזרים" המתייחסים בדו-קיום היא מוזרה, כלומר שככל שאנחנו יודעים יותר על ישות מוזרה, כך היא הופכת למוזרה יותר. האינטימיות, אם כן, הופכת להיות מאיימת מכיוון שהיא מכסה את המש תחת אשליית הפמיליריות.^[7]

מורטון הפכה מעורב בתנועת הריאליזם ספקולטיבי, וספציפית עם הוראיציה המכונה "אונטולוגיה מוכוונת אובייקטים" (אנ') לאחר שכתביו האקולוגיים הושוו עם רעיונותיה. אחת הדרכים בהן ניתן להבדיל את עבודתה משאר הווריאציות של התנועה, על ידי התמקדותה בממד הסיבתי של יחסי האובייקט. בניגוד לגישות פילוסופיות מסורתיות בהן דנו בסיבתיות, מורטון טוען כי סיבתיות היא ממד אסתטי של יחסים בין אובייקטים, כאשר חוויה חושית אינה מעידה על גישה ישירה למציאות, אלא על הפרעה מוזרה של שיווי המשקל ה"אונטי" הכוזב של מערכת אינטר-אובייקטיבית.^[8] ההסתברות, לפי תפיסה זו, נחשבת ל"אשליה" או "קסם", מהווה את הליבה של מה שמורטון מכנה "קסם-ריאליסטי".

מורטון משתמשת במונח היפראובייקטים לתיאור אובייקטים המבוזרים ומתפשטים בצורה כה מסיבית בזמן ובמרחב ביחס לבני האדם, עד שהם מתעלים מעל לספציפיות המרחבית-זמנית שלו.

היפר־אובייקט יכול להיות חור שחור. היפר־אובייקט יכול להיות שדה הנפט לאגו אגְריו באקוודור, או האוורגליידס של פלורידה. היפר־אובייקט יכול להיות הביוספרה, או מערכת השמש. היפר־אובייקט יכול להיות סך כל החומר הגרעיני על פני כדור הארץ; או רק הפלוטוניום, או האורניום. היפר־אובייקט יכול להיות התוצר העמיד־עד־מאוד של ייצור אנושי ישיר, כמו קלקר או שקיות ניילון, או כל המנגנון הקפיטליסטי הסואן. אם כן, היפר־אובייקטים הם "היפר" ביחס לישות אחרת כלשהי, בין שהיא מיוצרת ישירות בידי בני אדם ובין שלא. [...] להיפר־אובייקטים כבר נודעה השפעה ניכרת על המרחב החברתי והנפשי האנושי. היפר־אובייקטים אחראים ישירות למה שאני מכנה סוף העולם, שבגללו אבד הכלח גם על הכחשת שינוי האקלים וגם על הסביבתנות האפוקליפטית.^[9]

מורטון מונה חמישה מאפיינים עיקריים של היפר־אובייקטים:

1. צמיגיות (viscous): היפר־אובייקטים דבקים בכל אובייקט אחר שהם נוגעים בו, לא משנה כמה קשה עצם מנסה להתנגד. באופן זה, היפר-אובייקטים מכריעים את המרחק האירוני, כלומר ככל שככל שאובייקט מנסה להתנגד להיפר-אובייקט, כך הוא נדבק אליו יותר.^[10]
2. גליוּת זמנית (temporal undulation): היפר-אובייקטים הם כה מסיביים עד שהם סותרים את הרעיון שמרחב-זמן הוא קבוע, קונקרטי ועקבי.
3. לא-מקומיים (nonlocal): היפר-אובייקטים מופצים באופן מאסיבי בזמן ובמרחב עד כדי כך שאי אפשר לממש את מכלולם בביטוי לוקלי מסוים. לדוגמה, ההתחממות העולמית היא היפר-אובייקט המשפיע על תנאים מטאורולוגיים, כגון היווצרות טורנדו. לדברי מורטון, גופים אינם חשים התחממות כדור הארץ, אלא חווים סופות טורנדו מכיוון שהם גורמים נזק במקומות ספציפיים. לפיכך, חוסר-לוקליות מתארת את האופן בו היפר-אובייקט הופך להיות מהותי יותר מהביטויים המקומיים שהוא מייצר.
4. התאמת פאזות (phasing): היפר-אובייקטים תופסים יותר ממדים בחלל ממה שישויות אחרות בדרך כלל יכולות לתפוס. לפיכך נראה כי היפר-אובייקטים באים והולכים במרחב תלת-ממדי, אך יופיעו אחרת אם לצופה תוכל להיות ראייה רב-ממדית מסדר גבוהה יותר.
5. אינטר-אובייקטיביות (interobjective): היפר-אובייקטים נוצרים על ידי יחסים בין יותר מאובייקט אחד. כתוצאה מכך, ישויות מסוגלות לתפוס רק את ה"חותם" או ה"עקבה" שהיפר-אובייקט מותיר על אובייקטים אחרים, הנחשפים כמידע. לדוגמה, התחממות כדור הארץ נוצרת על ידי אינטראקציות בין השמש, דלקי מאובנים ופחמן דו-חמצני, ואובייקטים רבים נוספים. אולם, ההתחממות הגלובלית מתבררת באמצעות רמות פליטה, שינויי טמפרטורה וגובה פני הים, מה שיוצר רושם כאילו ההתחממות הגלובלית היא תוצר של מודלים מדעיים, ולא אובייקט שקדם למדידה שלו.

מושג ההיפר-אובייקט אומץ באופן נרחב על ידי אמנים, מבקרי ספרות ופילוסופים כמו גרהם הרמן.

אף על פי כן הוא אינו חף מביקורת. החוקרת אורסלה הייז (Ursula K. Heise) טוענת כי לפי ההגדרה של מורטון, כל דבר יכול להיחשב היפר-אובייקט, עד שנראה שהמושג בלתי ניתן להגדרה ברורה והוא למעשה חסר שחר. לפיכך, הייז טוענת כי לדידי מורטון "כל כך הרבה טענות שמבטלות את עצמן בנוגע להיפר-אובייקטים, עד שוויכוח קוהרנטי נעלם כמו התמנון שנעלם בענני הדיו שלו, המטאפורה האהובה ביותר של מורטון לנסיגת אובייקטים מאחיזת הידע האנושי".^[11]

• "ואתה עשוי למצוא את עצמך חי בעידן של הכחדה המונית", מאנגלית: מאיה שמעוני, הפילוסופיות והאמנויות - בצלאל כתב עת, גיליון #7 דצמבר 2022

• "רעידת היוּת: מבוא להיפר־אובייקטים" (מתרגם: יניב פרקש), אנתרופוקן: עידן האדם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023

• טימותי מורטון, ברשת החברתית Goodreads
• אקולוגיה ללא טבע - הבלוג של מורטון
• ערוץ היוטיוב של מורטון
• דף המרצה של מורטון באתר אוניברסיטת רייס
• מאמרים של מורטון באתר Academia.edu