PROFILPELAJAR.COM

טונגזי, קיסר סין
לידה	27 באפריל 1856; העיר האסורה, אימפריית צ'ינג הגדולה
פטירה	12 בינואר 1875 (בגיל 18); העיר האסורה, אימפריית צ'ינג הגדולה
שם לידה	ᡯᠠᡳ ᡧᡠᠨ
מדינה	שושלת צ'ינג
מקום קבורה	Qing Huiling
בן או בת זוג	Empress Xiaozheyi; Imperial Noble Consort Xianzhe; Imperial Noble Consort Gongsu; Imperial Noble Consort Shushen; Imperial Noble Consort Dunhui
	11 בנובמבר 1861 – 12 בינואר 1875; (13 שנים)
	→ שיאנפנג, קיסר סין גואנג סו, קיסר סין ←

הקיסר טונג-ג'ה (סינית: 同治帝; פין-יין: Tóngzhì dì; וייד-ג'יילס: Tung Chih; חי: 1856-1875), הקיסר השמיני של סין משושלת צ'ינג. הוא הוכתר בגיל 5, ולכן מדיניות שלטונו הוכתבה על ידי אמו הקיסרית האלמנה צה שי. חרף זאת, טונג-ג'ה ניסה לקדם תהליכי מודרניזציה בקיסרות הסינית. ניסיון זה, אשר קיבל את הכינוי "רסטורציית טונג-ג'ה", לא צלח. הוא נפטר מאבעבועות שחורות.

חייו

הקיסר טונגזי, היה בנם היחידי שנותר בחיים של הקיסר שיאנפנג והקיסרית האלמנה צה שי. בימיי שלטונו ניסה הקיסר טונגזי להביא רפורמה פוליטית בתקופת רפורמציית טונגזי. שמו הרשמי של הקיסר היה פנסנגגה סאבינגא במאנצ'ורית ונודע בסינית כשישיאנג (祺祥). אך שם זה ננטש אחר כך על ידי אמו צה שי לטובת "טונגזי", קיצור של הביטוי הקלאסי (tong gui Yu zhi (同归与治; 同歸與 פירושו "השבת סדר ביחד". פרשנות אלטרנטיבית מכנה אותו כ"אם ובנה קיסרים"(母子同治天下), שם זה מתאים למצב העניינים, כנוהגת הקיסרית האלמנה בהיותה עוצרת השלטון, היא ניהלה כוח אמיתי ולמעשה שלטה מאחורי הקלעים. הביטוי הפוליטי הסיני המסורתי "לבקר בקהלים מאחורי וילון" (垂帘听政; 垂簾聽政) נטבע כדי לתאר את שלטונה של הקיסרית האלמנה צה שי באמצעות בנה קיסר טונגזי אשר הפך לקיסר בגיל חמש עם מות אביו, קיסר שיאנפנג. בחירתו של אביו של ליורש העצר, סושון, הוסרה לטובת שותפות בין אמו הקיסרית האלמנה צה שי, הקיסרית האלמנה שיאן, ודודו השישי הנסיך גונג. אף כי ככל הנראה היו תקוות כי קיסר טונגזי יהפוך למנהיג כמו קיסר קאנגשי (שעלה על כס המלוכה בילדותו בשנת 1661), תקוות אלו יתבררו במהרה כטעות, מאחר שהקיסר הטונגזי גדל להיות עקשן וצעיר ממוזג.

בסתיו 1872 התחתן הקיסר המתבגר עם הקיסרית שיאוזיי ומספר פילגשים. הקיסר הטונגזי ככל הנראה רצה לתפוס את השלטון באופן מיידי, מה שהביא לריב בבית המשפט הקיסרי בנוגע לפירוק השלטון והתזמון שלו. עם זאת, שתי הקיסריות התנדנדו עד לתאריך המיועד של 23 בפברואר 1873.^[1] יום לאחר שהקיסר טונגזי תפס את מושכות הכוח ביקשו המעצמות הזרות קהל עם הקיסר המתבגר שיוכיח כי הוא באמת השליט של סין. הבקשה הוציאה מחלוקת חריפה בין השרים בחוקי החוץ, שהבהירו כי הם לא יבצעו את הקוטו הפולחן לקיסר, לבין המשרד לענייני חוץ של זונגלי, בנוגע לפרוטוקול שיש לקיים. ממשלת צ'ינג הייתה גם מתעבת להחזיק את הקהל בתחומי העיר האסורה, ובסופו של דבר התיישבה על "ביתן האור הסגול" באחד מארמונות האגם שממערב לעיר האסורה, המהווה כיום חלק מזונגונגנאי. הקהל נערך סוף סוף ב-29 ביוני 1873. עם זאת, לאחר שהקהל, הנציגים הזרים הבהירו את מטרת מטרדם שהתקבל באולם ששימש את קיסרי צ'ינג בתחילה לקבלת שליחים של מדינות יובלות. בסתיו 1874, הקיסר טונגזי נקלע להתנגשות עם שריו, שכללו את שני דודיו, הנסיך גונג והנסיך צ'ון, בעיקר בגלל תוכניותיו של הקיסר לבנות מחדש את ארמון הקיץ הישן בתקופה בה האימפריה פשטה רגל, ומעל לכך הייתה התנהגותו המופרכת שהוסיפה ריבים פנימיים. הקיסר הגיב בפיטורי השרים, אך הקיסריות האלמנות שיאן וצה שי התערבו, והוא הושיב אותם מחדש במקומן לפי הכרת כוחו שלו כי הוא למעשה הקיסר. באותו דצמבר הוכרז כי הוא חולה באבעבועות שחורות, והקיסריות האלמנות חידש את עוצמתן בממשל. הוא נפטר ב-12 בינואר 1875, ולא הותיר אחריו בנים שיחליפו אותו. מותו של קיסר טונגזי הותיר את בית המשפט הקיסרי במשבר ירושה, מכיוון שאף על פי שהיה חסר ילדים, על פי הדיווחים, הקיסרית שלו הייתה בהריון. בסופו של דבר, הגדירו הקיסריות את בן דודו בן השלוש של הקיסר טונגזי, זאיטיין, כיורש העצר. זייטאין היה בנו הביולוגי של הנסיך צ'ון, אך אומץ באופן סמלי כבנו של הקיסר של שיאנפנג כדי לגרום לו להיות זכאי לרשת את קיסר טונגזי. זייטאין התגייס אפוא כקיסר גואנג סו, כאשר הקיסריות האלמנות שיאן וצה שי חזרו לתפקידיהם כעוצרות הקיסרות. אשתו של הקיסר טונגזי נפטרה כמה חודשים לאחר מכן.

מרד טאיפינג

ערך מורחב – מרד טאיפינג

הונג שיאקוואן (1814–1864) הושפע באופן מיוחד מהאי יציבות חברתית של אזור קנטון. הוא השתייך למשפחה של איכרים צנועים ממחוזת הואה שמצפון לקנטון, חברי קהילת האקה המצויים באזור. הונג יצר גרסה משלו לנצרות עם טרנספורמציה מוחלטת של האומה הסינית כדי להתחיל את מרד הממלכה האלוהית שלו. בסוף 1851 כבש צבא טאיפינג את העיר החומה הראשונה של יונגן. כאשר עלה הקיסר טונגזי בן החמש על כס המלכות בשנת 1861, מרד טאיפינג איים על שנגחאי. מהלך זה הניע מספר קונסוליות זרות של בריטים, צרפתים ואמריקאים לבירה השמימית, להזהיר את טאיפינג מפני התערבות במסחר המערבי. הנייטרליות הזרה החלה להתפוגג כאשר האינטליגנציה המערבית של הטאיפינג חשפה הן את האידאולוגיה הדתית הלא-אורתודוקסית שלה והן את חוסר הבנתה את העולם המערבי. על מנת להציל את שנגחאי, הורה קיסר טונגזי לגנרל זנג גואפן לתקוף נגד המורד. מינויו של זנג היה נקודת המפנה במלחמת טאיפינג. זנג היה גנרל וירטואליסימו שביים קמפיין על-פרובינציאלי על ידי צבאות שגויסו והובלו על ידי סגני לוטו ובני חסותו השונים, שנתמך על ידי גיוס ההכנסה החיצוני, כולל הכנסות ממסים ומכס. האסטרטגיה שלו הייתה לעבור ממערב במורד יאנגזי כשהוא לוקח ערים עוקבות, ואילו לי הונג-ג'אנג, סגן ראשו, התקדם ממזרח דרך ג'יאנגסו לעבר ננקינג. בירת המורדים נפלה ביולי 1864. הונג שיאקוואן כבר מת, ב-1 ביוני 1864. לאחר נפילת העיר טבח גדול אירע. כוחות גרילה טייפינג ברחו דרומה, כולל בנו של הונג המלך היורש הונג רנגן, כדי להמשיך בתנועה, אך שניהם נלכדו במהרה והוצאו להורג. כוחות הטייפינג האחרונים נהרסו בגואנגדונג בראשית 1866, לאחר שהגיעו למעגל גאוגרפי כמעט מלא במהלך חמש עשרה שנים.^[2]

התנועה לחיזוק הכוח הקיסרי

ההשראה לתנועה המחזקת את הכוח הקיסרי משנות הארבעים של המאה העשרים נבעה מתוך תפיסה זו שההגנה של סין מול מלחמה ומרידה צריכה לבוא מבפנים, שכן האיש העילאי מתחזק תחת הכרח לפעולה החזקה של גן עדן. עלויות המלחמה והמרד הכתיבו ששושלת צ'ינג נוקטת באמצעים נמרצים כדי להבטיח את הישרדותה. יתרה מזאת, עצם הישרדותה של סין עצמה עמדה כעת על כף המאזניים. מאמצי חיזוק עצמי התפתחו ברצף של שלבים במשך תקופה של כמעט חצי מאה. בשנת 1840 המפכ"ל הקיסרי לין זקסו, שהתרשם מכוחן של אוניות מלחמה בריטיות בקרבות הראשונים של מלחמת האופיום, דגל באימוץ טכנולוגיה של חיל הים המערבי. קיטור ההנעה נמסיס העביר מעגלים סביב צומת מלחמה סינית מסורבלת. חלק מהסינים האמינו בתחילה כי גלגלי ההנעה מונעים על ידי גברים בתוך הספינה, אך עד מהרה התוודעו לעוצמת הקיטור, המפקח לין היה המחזק העצמי הראשון. ארגונים המחזקים את עצמם, כולל ארסנלים, מספנות ובתי ספר טכניים, הוקמו כעת בנמלי האמנה העיקריים שבהם הגישה לטכנולוגיה המערבית הייתה ישירה ביותר. עד שנת 1860, רובם המוחץ של מעמד המלומדים הסיני הפך מודע לגודל השינויים שחלו עקב הנוכחות המערבית הרקיעה שחקים בסין. כעת הם הצהירו כי שינוי בלתי ניתן לעמוד בפניו ודגלו למחקרים מעמיקים יותר של הטכנולוגיה המערבית. רפורמות רבות הוצעו ויושמו, אך בסופו של דבר כישלונם של הרפורמות נבע ממספר גורמים כמו מעצמות פוליטיות.