טובה גמליאל

מדינה	ישראל
פעילות בולטת	חוקרת ומרצה
השכלה	אוניברסיטת תל אביב

טובה גמליאל (נולדה ב-1965) היא פרופסור לאנתרופולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן וראש המגמה לחברה ותרבות במחלקה. תחומי התמחותה העיקריים הם: אנתרופולוגיה קיומית ואנתרופולוגיה פסיכולוגית. מחקריה עוסקים בהיבטים הקיומיים של התרבות, באנתרופולוגיה של התיאטרון, באנתרופולוגיה של רגשות, ביחסים בין-דוריים ובטכנולוגיה, בתרבויות קינה ובטקסי מוות, בזהות ובזקנה.

גמליאל הגישה את עבודת המוסמך במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב בשנת 1997, בנושא: "זיקנה לפי צו האופנה - אסטרטגיות של זהות א-זיקנתית בדיור מוגן". את עבודת הדוקטורט הגישה באותה מחלקה בשנת 2001 בנושא: "חווית הקרבה למוות: מחקר אנתרופולוגי בקרב זקנים בבית אבות", בהנחיית חיים חזן, סשה ויטמן וחוה גולנדר.

הרצאותיה ומחקריה עוסקים בהיבטים הקיומיים של התרבות, בזיקה שבין רגשות וביצועים תרבותיים ובסוגיית הזהות בזקנה^[1]. גמליאל מרבה לעסוק באנתרופולוגיה קיומית, ובמחקריה על זקנה ועל תרבות אבל היא מבקשת להציב את המצב האנושי במרכז הדיון הפנומנולוגי-תרבותי^[2]. ספרה "סוף הסיפור: משמעות, זהות, זיקנה" מתאר את "תרבות מוות" של דיירי בית אבות, ומזמין את הקורא למסע במחוזות שבהם תודעת הסוף אינה ניתנת עוד להדחקה. בניגוד לציפייה החברתית מראה גמליאל כי תרבותם של דיירי בית האבות אינה מבטאת תבוסתנות וחידלון. התרבות שהם בונים היא רבת פנים, ומפתיעה בגילוייה החיוביים. סמליה ומשמעויותיה המעמיקים אצורים בדבריהם ובמעשיהם של זקנים, היכולים לשמש לנו כמראה. המחברת מתארת את חיי היומיום בבית הזקנים על אורותיהם וצלליהם ומנסה להבין מה נותן משמעות לחייהם, לסבלם ולמותם של בני אדם.

ספרה "יומני זהרה" הוא רומן אנתרופולוגי המשלב כתיבה מחקרית לצד טקסט ספרותי, ומבקש לחבר בין תאוריות באנתרופולוגיה חברתית לצד סיפור על אישה^[3]. הספר מספר על שתי אנתרופולוגיות, האחת ורדה, דוקטורנטית בראשית דרכה, והשנייה זהרה אנתרופולוגית שנפטרה והותירה אחריה יומנים המתעדים את קורות חייה האישיים והמקצועיים. במהלך הספר מתחקה ורדה אחר סיפור חייה של זהרה בסיועו של דניאל, מו"ל בהוצאת ספרים פרטית ודרך שלוש הדמויות הללו מלבנת סוגיות באנתרופולוגיה עכשווית ומעוררת נקודות מבט על דרכו של מסע מחקר אנתרופולוגי^[4].

ספרים

• יומני זהרה: הזמנה נשית לאנתרופולוגיה, חיפה: פרדס, 2014
• אסתטיקה של הצער: תרבות הקינה של נשות תימן בישראל, ירושלים: מכון בן צבי, המרכז לחקר יהדות תימן ותרבותה, 2010. גרסה באנגלית (התפרסם ב-2014): The Aesthetics of Sorrow: the Wailing Culture of Yemenite-Jewish Women, Detroit, Michigan: Wayne State University Press.
• סוף הסיפור: משמעות, זהות, זקנה, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, 2005
• זיקנה עם זיק בעיניים: מחקר אנתרופולוגי במוסד לדיור מוגן, תל אביב: דיונון, 2000

בעריכתה

• ילדים של הלב: היבטים חדשים בחקר פרשת ילדי תימן (עם נתן שיפריס), רסלינג, 2019.

ממאמריה

• טובה גמליאל, "תהלוכת מוות: טקסים של מות העצמי בבית האבות" (עם חיים חזן), בתוך: סוציולוגיה ישראלית: כתב-עת לחקר החברה הישראלית, 5 (2): 395-416, 2003.
• "מגידי הגירה: זקנים בסצנת הגן הציבורי", בתוך: גרונטולוגיה: כתב-עת בנושאי הזיקנה מ (2-3) 2013, 23-20.
• "הפחתת אלימות צעירים באמצעות פרויקט 'הקשר הרב-דורי'", גדיש: ביטאון לחינוך מבוגרים יא 2008, 288-286.
• "ערכו של "ביצוע": הזיקה בין תרבות הקינה הנשית ובין דימוייהם חברתיים של זקנות (וזקנים) בימינו", מגמות: כתב עת למדעי ההתנהגות 45(2) 2007, 402-370.
• בחיפוש אחר משמעות בגיל השלישי", נפש: רבעון לפסיכולוגיה, לטיפול, לטיפוח רגשי ולחינוך יצירתי 21-24 2006, 140-137.
• "סטיגמה כמוניטין: על זהות עצמית במוסדות לזקנים" (עם חיים חזן), גרונטולוגיה: כתב-עת בנושאי הזיקנה ל (3) 2003, 45-31.

• טובה גמליאל: סוף הסיפור, משמעות, זהות, זקנה, בתוך אימגו, 10 ביוני 2005.
• האינטרנט ככלי למחויבות בינדורית ולהעשרה תרבותית דר' טובה גמליאל, בתוך יוטיוב, 9 בינואר 2012