המחנה נחשב למעוז אש"ף והתנועה הלבנונית הלאומית של המחנה הרדיקלי, וכ-1,500 לוחמים מארגונים אלו שהו במקום. המחנה היה מבוצר היטב, ונחפרו בו תעלות תת-קרקעיות להגנה ואחסון תחמושת. מאחר שהמחנה נמצא במזרח ביירות, בצדה הנוצרי של העיר, הוא הותקף לעיתים קרובות על ידי המיליציות הנוצריות. בתחילת אוגוסט 1976 היה מצב הנצורים נואש ואנשי אש"ף בקשו למסור את המחנה לידי הנוצרים אם יורשה להם לעזוב את המחנה על נשקם[1][2]. ב-12 באוגוסט 1976 המחנה נפל[3].
הטבח ואחריתו
הפלסטינים טוענים כי תושבי המחנה שנותרו פונו ממנו בכוח למערב ביירות (המוסלמית), וחלקם נרצחו. במהלך הפינוי, הכוחות הנוצריים ירו בשיירות של פליטים[4], ואחרים נהרגו מדקירות סכין ורימונים עוד במהלך שהותם במחנה; כמו כן, אנשי המיליציות ביצעו מעשי אונס רבים.
לטענת הנוצרים, מלבד זאת שלוחמי אש"ף מנעו את עזיבתם של התושבים הנצורים, הרי שבנוסף מרבית המתים נהרגו בקרבות על כיבוש המחנה, ולא בוצע טבח.
לאחר פינוי התושבים נהרס המחנה, כדי למנוע את שיבת תושביו. מקרי חטיפה רבים אירעו בביירות לאחר היוודע הדבר. רבים מהפליטים ששרדו, שוכנו על ידי אש"ף בכפר הנוצרי דאמור[5], בו הפלסטינים ביצעו טבח בנוצרים ב-20 בינואר.
הטבח הוביל לביקורת חריפה על סוריה בעולם הערבי ובקהילה הבינלאומית. נטען גם כי מקרה זה תרם להתגברות התנגדותם של הסונים בסוריה, לשלטון העלווי, שבסופו של דבר התפרצה במרידה נגד המשטר (ראו למשל טבח חמאת). לאור זאת, סוריה הפסיקה את מתקפתה נגד אש"ף והתנועה הלבנונית הלאומית של המחנה הרדיקלי, והסכימה לכינוס הליגה הערבית, שהביא להפסקה זמנית בלחימה.
מספר הנספים
קיימות מספר הערכות שונות לגבי מספר ההרוגים כתוצאה מהמצור והטבח. במקום אחד מוערך כי כ-3,000 פלסטינים נהרגו, מרביתם אזרחים[6], מקומות אחרים מעריכים כי 2,000 נהרגו ו-4,000 נפצעו[7], מקום אחד טוען כי נהרגו "מספר אלפים"[8], ומקום נוסף קובע כי יחד עם טבח קרנטינה נהרגו בשני המקרים כ-2,000 איש[9].
