טבח צפצאף (או ספסף) אירע ב-29 באוקטובר 1948, כאשר במסגת מבצע חירם כבש כוח צה"לי את הכפר הערבי צפצאף שבגליל העליון (עליו נבנה המושב כפר חושן). על הכפר הגנו חיילים מגדוד ירמוך השני של צבא ההצלה.
צפצאף היה הכפר הראשון שנכבש במבצע חירם, שמטרתו, על פי צה"ל, הייתה "טיהור הגליל המרכזי והשמדת כוח האויב אשר בו".[1] הכפר הותקף על ידי שתי מחלקות של מכוניות משוריינות, וטנק מחטיבה 7.[2]
ההיסטוריון בני מוריס מעריך שבטבח נהרגו "בין חמישים לשבעים אזרחים ושבויים".[3]
הטענות לטבח
מקורות ישראליים
יוסף נחמני, מנהל של הקרן הקיימת במזרח הגליל, מתעד ביומנו ביקור בצפצאף או בסביבה ב-6 בנובמבר, מלווה בשר המיעוטים בכור-שלום שטרית. שניהם תודרכו על ידי עמנואל פרידמן, נציג של משרד המיעוטים, שדיבר על "מעשיהם האכזריים של החיילים שלנו." יומנו של נחמני פורסם על ידי ממשלת ישראל בראשית שנות ה-80. היומן פורסם בעבר, אבל הקטעים שהזכירו את הטבח הושמטו בפרסומים אלו.[4]
ב-6 בנובמבר 1948 כתב נחמני: "בצפצאף, אחרי שנכנסו (החיילים) לכפר ואנשיו הרימו דגל לבן, אספו את הגברים והנשים לחוד, קשרו את הידיים לחמישים ששים פלחים וירו בהם, המיתו אותם וקברו אותם בבור אחד. וגם אנסו כמה מנשי הכפר. על יד החורשה הוא (פרידמן) ראה כמה נשים הרוגות וביניהן אישה כשהיא מחזיקה בזרועותיה ילד הרוג".[5]
ישראל גלילי דיווח על הטבח בפגישה של מפ"ם. על פי הערות של הפגישה שנלקחו על ידי אהרון כהן, גלילי דיווח כי בצפצאף "52 גברים נקשרו בחבל. שולשלו לבור וירו בהם. 10 נהרגו. נשים בקשו רחמים. 3 מקרי אונס (...) ילדה בת 14 נאנסה. עוד ארבעה נהרגו". בתגובה לדיווח, אליעזר באואר (בארי), מעוזריו של שר העבודה מרדכי בנטוב, הגדיר את מעשי ההתעללות של חיילי צה"ל בגליל כ"מעשים נאציים".[6]
מקורות ערביים
על פי נפז נזאל, שראיין ניצולים במחנה הפליטים עין אל חילווה ב-1973, העדים דיברו על ארבעה מקרי אונס ורצח של כ-70 גברים. התושבים אמרו שכאשר החלה ההתקפה על הכפר, הלוחמים מצבא ההצלה התכוננו להגן עליו, אבל הופתעו על ידי התקפה משלוש חזיתות. אחד מהלוחמים הערביים טען מאוחר יותר: "אנחנו לא ציפינו להתקפה משלוש חזיתות. כאשר אף אחד מהצבאות הערביים לא הצטרפו ללחימה, נסוגנו, יחד עם מתנדבי צבא ההצלה, ללבנון. השארנו מאחור את רוב תושבי הכפר, רבים מתים או פצועים."[7]
אלו שנותרו מאחור טענו כי חיילים ישראליים נכנסו לכפר בזריחה והורו לכפריים להסתדר בשורה בנקודה מסוימת בחלקו הצפוני של הכפר. כפרי אחד אמר לנזאל: "בזמן שהסתדרנו בשורה כמה חיילים יהודים הורו לארבע בנות ללוות אותם להביא מים לחיילים. במקום זאת, הם לקחו אותם אל הבתים הריקים שלנו ואנסו אותן. כשבעים מאנשינו נורו למוות בעיניים מכוסות, אחד אחרי השני, מול עינינו. החיילים לקחו את הגופות שלהם וזרקו אותם על הבטון שמעל מעיין הכפר וכיסו אותם בחול." ימים לאחר מכן, חיילים ישראלים ביקרו בכפר וסיפרו לתושבים שכדי שיוכלו להישאר בבתיהם הם יאלצו לשכוח את מה שקרה. למרות זאת, הם החלו לעזוב בחסות הלילה אל עבר לבנון, ארבעה בכל פעם, עד שצפצאף התרוקנה מתושבים.[8][9]
ראו גם
לקריאה נוספת
- בני מוריס (1995). זיוף הפרוטוקול: מבט חדש על התיעוד הציוני של 1948, Journal of Palestine Studies, 24: 44-62.
- Nazzal, Naffez (1978). The Palestinian Exodus from Galilee: 1947–1949. Inst. Pal. Studies.
- עידית זרטל (2005).Israel's Holocaust and the Politics of Nationhood. Cambridge: Cambridge University Press. ISBN 0-521-85096-7.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ בני מוריס, 1948 - תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, הוצאת עם עובד והמכללה האקדמית ספיר, 2010, עמ' 368
- ^ Khalidi, All That Remains, Institute for Palestine Studies, 1992, p. 491.
- ^ בני מוריס, 1948 - תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, הוצאת עם עובד והמכללה האקדמית ספיר, 2010, עמ' 374
- ^ Morris 1995, p. 53.
- ^ Zertal, 2005, p. 171; Morris, 2004, p. 500; Morris 1995, p. 55.
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, הוצאת עם עובד/ ספרית אפקים, עמ' 307; עמ' 517, הערה 38.
- ^ Nazzal 1948, pp. 93–95
- ^ Nazzal, p.93-95
- ^ Khalidi, p.491, mostly quoting Nazzal.