טבח לייפאיה (Liepāja massacres) היה סדרה של הוצאות להורג המוניות, ליד העיר לייפאיה בחוף המערבי של לטביה, לאחר כיבושה על ידי הנאצים בשנת 1941.

בנוסף ליהודים, הנאצים ומשתפי הפעולה איתם הרגו גם צוענים, קומוניסטים וחולי נפש. בין 5,000 ל-5,700 יהודים נורו, רובם בשנת 1941. הרציחות התרחשו במגוון מקומות בתוך ומחוץ לעיר, כולל בפארק במרכז העיר, באזור ליד הנמל, באצטדיון האולימפי ובחוף ליד המגדלור. הטבח הגדול ביותר התרחש באמצע דצמבר 1941 על חוף הים.

האחראים העיקריים לפעולות ההרג היו פלוגות האיינזצגרופן וכן משטרת העזר הלטבית וכוחות מיליציה, כשהם נעזרים גם בוורמאכט ובכוחות הצי הגרמני.

מיד לאחר שלייפאיה נפלה לידי הנאצים ב-29 ביוני 1941, החל המרדף אחר היהודים. ההערכה היא כי בסביבות 5,700 יהודים מלייפאיה והמחוז הקרוב נפלו לידיים גרמניות. החל ירי אקראי של יהודים בעיר על ידי חיילים גרמנים. כ-99 יהודים נהרגו בירי זה. אחד מהמקרים התרחש כשחיילים הלכו לבית החולים בעיר, עצרו מספר רופאים וחולים יהודים וירו בהם למרות מחאות הצוות הרפואי.

ב -29 ביוני 1941, פלוגת איינזצקומנדו EK 1a נכנסו לעיר. במהלך הלחימה, הכוחות הסובייטים חפרו תעלות הגנה בפארק ריינה במרכז לייפאיה. ב-3 וב-4 ביולי 1941, אנשי האס דה אספו יהודים, צעדו אתם אל התעלות בפארק, ירו בהם ודחפו אותם פנימה אל התעלות. לא ידוע כמות ההרוגים במהלך ירי זה, ההערכות נעות בין כמה עשרות ל-300. ועדת חקירה של ברית המועצות מצאה כי 1,430 בני אדם נהרגו בירי בפארק, אולם יש הטוענים כי המספר מוגזם.

ב-3 ביולי 1941 מפקד פלוגת איינזצקומנדו 2, ארהרד גרואל, נכנס לעיר עם כ-30 מאנשיו. הם השתלטו על כלא הנשים והשתמשו בו כמתקן כליאה עבור המשטר הנאצי. מרבית האנשים שנכלאו היו יהודים, והשאר קומוניסטים. שמועות לפיהם היהודים היו אחראים לזוועות המשטר הקומוניסטי בלייפאיה דרבנו מיליציה לטבית לבצע את מרבית המעצרים. הירי הראשון שבוצע היה של כ-30 יהודים וקומוניסטים שהוצאו להורג ב-7 ביולי. הם הוגדרו על ידי הנאצים כ"בני ערובה", ונורו כנקמה כביכול על ירי שנורה לעבר הסיורים הגרמניים באזור. כל אסיר חמישי נבחר להישלח לטבח שהתרחש על דיונות החוף ליד המגדלור. בערך 30 אנשים נהרגו בירי.

ביום 8 ביולי 1941, על פי הוראות מראשי האייזנגרופה לגרואל כי יש לזרז את מהלכי המעצר וההשמדה, נורו 100 גברים עצורים, רובם יהודים (ישנה עדות שירו ב-200 איש). הם הובלו לאתר מחוץ לכלא בקבוצות של 20 ואז נורו.

לפחות פעם בשבועיים התרחשו הוצאות להורג על החוף ליד המגדלור. אנשי חוליות הביצוע הראשונות היו גרמנים, אך הם הוחלפו מאוחר יותר על ידי יחידת קומנדו של הלטבים. גרואל הוחלף לאחר מכן בקצין האס אס וולפגנג קוגלר, ותחת פיקודו המשיכו להתבצע הרג של קבוצות קטנות של יהודים באופן כמעט יומיומי.

מפקד הצי הגרמני בלייפאיה הוציא מברק, שבו דרש להביא לעיר אנשי אס אס ומשטרת מגן לטבית עבור "יישום מהיר של הבעיה היהודית". לצורך ביצוע הירי הובא מריגה "קומנדו ארייס", יחידה של משטרת העזר הלטבית בראשות קצין האס אס ויקטורס אראייס (Viktors Arājs). הם הוציאו להורג בתאריכים 24–25 ביולי בסביבות 910 גברים יהודים. הנידונים למוות נאלצו לצעוד בקבוצות קטנות עד לקצה של בור, כרעו על הקרקע ונורו לעיני עשרות צופים גרמנים מן הצי.

לאחר פעולה זו נמשך הירי של קבוצות קטנות. באוגוסט עד דצמבר 1941, היו מספר רב של הוצאות להורג, בהם נורו למוות כ-600 יהודים, 100 קומוניסטים ו-100 צוענים.

גם הצוענים היו על כוונת ההשמדה של הכיבוש הנאצי. בדצמבר 1941, הוציא קומיסר הרייך הינריך לוזה צו בו נאמר כי יש להתייחס אל הצוענים בדיוק כמו אל היהודים.

הצוענים היו בני השמדה גם באזור לייפאיה. ב-5 בדצמבר 1941, המשטרה הלטבית בלייפאיה עצרה 103 גברים ונשים צוענים. היא מסרה אותם למשטרה הגרמנית הראשית "לצורך השגחה" כלומר, לרצח. כולם נרצחו באותו היום.

מעשה הטבח הגדול ביותר בלייפאיה התקיים במשך שלושה ימים, מ-15 בדצמבר ועד ל-17 בדצמבר 1941. ב-13 בדצמבר פרסמה המשטרה הנאצית צו המורה לכל יהודי העיר להישאר בבתים במשך שלושה ימים. המשטרה הלטבית החלה לעצור את היהודים בעיר עוד באותו הלילה ולהביא אותם לכלא הנשים, שם הם נכלאו בחצר. האנשים נצטוו לעמוד בטור גדול מול הקיר ולא לזוז. תחת משמר גרמני ולטבי, הם הובלו בקבוצות של 20 איש לדיונות בפרבר של לייפאיה בשם סקדה, שנמצא בחוף הים מצפון לעיר, סמוך לתעלות שנחפרו במקום. הם הצטוו לחכות לתורם להיות מוצאים להורג בשכיבה על הקרקע עם הפנים כלפי מטה. כשהתקרבו אל הבורות, הצטוו להסיר את בגדיהם ואז נורו לתוכם. לאחר מכן איש אס-דה בדק את הגופות בתעלה על מנת לירות במי שנותר בחיים. הירי התבצע על ידי שלוש יחידות: כל שוטרי ה"שוצפוליציי" (גרמנים), משטרת-העזר הלטבית של האס-דה וכן גדוד 21 של המשטרה הלטבית. בפעולה זו נרצחו 2,731 יהודים ו-23 קומוניסטים.

בשנת 1943, עקב התקדמות הצבא האדום, ניסו הלטבים לטשטש את הטבח תוך פתיחת הקברים ושפיכת תמיסת כלור על שרידי הגופות.

כאשר הוקם גטו בלייפאיה ביוני 1942, נשארו בחיים רק כ-814 יהודים. הגטו עצמו כלל 11 בתים על פני ארבעה רחובות. עד סגירתו באוקטובר 1943, שימשו תושביו למגוון עבודות כפייה לרשויות הכיבוש. במהלך תקופה זו מתו בו 102 בני אדם עקב התנאים הקשים והמחסור במזון ו-54 נוספים הוצאו להורג. השומרים בגטו היו לטבים לובשי מדים שחורים. ב-8 באוקטובר 1943 נסגר הגטו, והאסירים ששרדו בו הועמסו על קרונות בקר ונשלחו לגטו ריגה.

בשנת 1971 הרשיע בית משפט בגרמניה המערבית שישה אנשי אס-דה ומשטרה על ביצוע מעשי הטבח בלייפאיה. הם נדונו לעונשים של שנתיים עד שבע שנות מאסר.

ויקטורס אראייס התחמק מן הצדק במשך שנים רבות, אך בשנת 1979 הוא הורשע בבית משפט במערב גרמניה ונידון למאסר עולם (מת ב-1988).

• עדותו של ריינהארד וינר, אשר צילם את ההוצאות להורג של יהודי לייפאיה, באתר יד ושם (חלק ראשון, חלק שני)
• מצילי יהודים ניצולי הטבח בלייפאיה: רוברט ויוהנה סדול (Roberts and Johanna Sedul) ואוטיליה שימלפפנינג (Otilija Schimelpfening), באתר יד ושם
• הצלת עדות מצולמת לרצח יהודי לייפאיה, באתר "יד ושם"
• לייפאיה (Liepāja), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
• רצח יהודי לייפאיה במיזם "הסיפורים שלא סופרו - אתרי רצח יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים", באתר "יד ושם" (באנגלית)
• אדוארד אנדרס, לייפאיה, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1011–1014), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)