טבח יער קאטין הוא הכינוי שניתן למעשי ההוצאה להורג ההמוניים שבמהלכם נטבחו אנשי צבא ואנשי אינטליגנציה פולנים בהוראת שלטונות ברית המועצות במהלך אפריל ומאי 1940, בזמן מלחמת העולם השנייה.

תחילה התייחס המונח להוצאתם להורג של קצינים פולנים, אשר שהו במחנה השבויים קוזלסק שביער קאטין (ברוסית: Катынь; בפולנית: Katyń), סמוך לכפר גניוזדובו שבמחוז סמולנסק בברית המועצות. לאחרונה הורחב היקפו של המונח, וכעת הוא כולל גם את הוצאתם להורג של 22,000 אזרחים פולנים מן המחנות סטרובלסק, קוזלסק ואוסטשקוב, ומבתי כלא במערב בלארוס ובמערב אוקראינה, אשר נורו בפקודת סטלין ביער קאטין, וכן את הוצאתם להורג של אסירים בבתי כלא במחוז קלינין, הסמוך לחארקוב, ובערים רוסיות נוספות.

גילוי מעשה הטבח על ידי הגרמנים באפריל 1943, לאחר שכבשו את אתר ההוצאה להורג, הביא למתקפת תעמולה של שר התעמולה יוזף גבלס, אשר גרמה לניתוק היחסים הדיפלומטיים בין הממשלה הפולנית הגולה בראשותו של הגנרל ולדיסלב שיקורסקי אשר ישבה בלונדון, לבין ממשלת ברית המועצות. עד שנת 1990 הכחישו הרוסים את דבר הטבח, ופעלו לטשטוש הראיות ולהטלת האשם על הגרמנים, בטענה כי בעת הנסיגה הרוסית מחבלי ארץ אלו בשנת 1941, נכבש האזור על ידי גרמניה, והגרמנים הם אלו שהוציאו להורג את הקצינים. הגרסה הסובייטית שימשה במשך שנים כגרסה הרשמית במזרח אירופה, ובנסיבות שיתוף הפעולה הבין-גושי בסוף מלחמת העולם השנייה התקבלה בהסכמה שבשתיקה במערב. רק בשנת 1990, בהיותה בשלבי פירוק והתנערות מן הממשל הקומוניסטי, הודתה ברית המועצות באחריות לטבח ולניסיונות להעלמתו. בנובמבר 2010 הודתה רוסיה רשמית שהטבח נערך בהוראתו של סטלין.

על פי הנספח הסודי של הסכם ריבנטרופ מולוטוב, סיכמו גרמניה הנאצית וברית המועצות על חלוקת פולין ביניהן. ואכן ב־17 בספטמבר 1939, שבועות ספורים לאחר הפלישה הנאצית לפולין, חדרו כוחות ברית המועצות לשטחי פולין הנמצאים כיום במערב אוקראינה. עם תום הקרבות חולקה פולין לשלושה: החלק המערבי, עד אזור לודז', סופח לגרמניה; החלק המרכזי, אשר כונה גנרלגוברנמן הפך לשטח כבוש גרמני; והחלק המזרחי סופח לברית המועצות.

ברית המועצות הקומוניסטית לקחה בשבי עשרות אלפי חיילים פולנים, רובם בעלי נטייה פוליטית "בורגנית", שכן פולין נשלטה בין מלחמות העולם בידי משטרים צבאיים למחצה, סמכותניים וריכוזיים, דוגמת משטרו של הגנרל יוזף פילסודסקי. שבויים אלה היו לנטל על הרוסים, אשר ראו בהם אלמנט הרסני לאינדוקטרינציה הקומוניסטית שביקשו לערוך בשטחי הכיבוש שלהם בפולין. השבויים שוכנו במחנות אוסטשקוב, קוזלסק וסטרובלסק: קוזלסק וסטרובלסק יוחדו לכליאתם של קצינים, ואילו אוסטשקוב נועד לחיילים זוטרים. בניגוד לדעה הרווחת, רק כ-8,000 מתוך 15,000 השבויים במחנות אלו היו קצינים. מכיוון שמערכת הגיוס הפולנית דרשה כי כל בוגר אוניברסיטה יהיה קצין מילואים, כללה הקצונה הפולנית שנכלאה במחנות את העילית האינטלקטואלית של פולין. רבים מהקצינים היו יהודים, בעיקר הרופאים שבהם.

לפי מזכר שנשלח מלברנטי בריה לסטלין, ב־5 במרץ 1940 חתמו חברי הפוליטביורו – סטלין, ויאצ'יסלב מולוטוב, לזר קגנוביץ', מיכאיל קאלינין, קלימנט וורושילוב, ובריה – על פקודה להוצאתם להורג של "קונטרה-רבולוציונרים לאומנים" השוהים במחנות השבויים במערב אוקראינה ובלארוס. פקודה זו הביאה להוצאתם להורג של כ־15,000 שבויי מלחמה וכ־7,000 אזרחים פולנים נוספים. ההגדרה הרחבה של פקודת ההוצאה להורג כללה את האינטליגנציה הפולנית (מאוחר יותר רדפו הנאצים והשמידו את אותם אנשים עצמם), וכן שוטרים, אנשי מילואים, וקצינים בשירות פעיל.

עוד ב־19 בספטמבר 1939 זימן הקומיסר הראשי לביטחון המדינה, לברנטי בריה, את מועצת הנ.ק.ו.ד., מנגנון הדיכוי הסובייטי שהיה אחראי לרציחת מיליוני אזרחים סובייטיים בזמן הטיהורים הגדולים ולפניהם, והורה להכין מחנות מעצר לשבויים פולנים. בין 3 באפריל ו־19 במאי 1940 הוצאו להורג 22,000 מתושבי מחנות אלו: כ־6,000 שבויים ממחנה אוסטשקוב, כ־4,000 ממחנה סטרובלסק, כ־4,500 ממחנה קוזלסק, וכ-7,000 אזרחים הוצאו להורג בחלקים שונים של בלארוס ואוקראינה. הממשלה הפולנית הגולה לא קיבלה כל מידע על גורלם של אנשים אלו, פרט לעובדה כי 395 מהם (היחידים שניצלו מפקודת ההוצאה להורג) הועברו ממחנה יוחנוב למחנה גרזובץ, בקרבת וולוגדה.

פרט ל-395 הניצולים במחנה גרזובץ, כ-98% מהשבויים נרצחו: אנשי מחנה קוזלסק הוצאו להורג באתר ביער קאטין סמוך לסמולנסק, אנשי מחנה סטרובלסק הוצאו להורג בכלא הנ.ק.ו.ד. בעיר חארקוב וגופותיהם הוטמנו באתר פיאטיחטקי, וקציני משטרה מאוסטשקוב הוצאו להורג בכלא הנ.ק.ו.ד. במחוז קאלינין ונטמנו במדנוייה.

דמיטרי טוקארב, ראש הנ.ק.ו.ד. במחוז קאלינין, מסר תיאור מפורט של הרציחות במחוזו. על פי טוקארב בוצעו ההוצאות להורג בדרך כלל ביריות אקדח. היריות החלו בערב והסתיימו עם הזריחה. המשלוח הראשון הגיע ב־4 באפריל 1940 וכלל 390 אנשים. תחילה התקשו המוציאים להורג להרוג אנשים כה רבים בלילה אחד, והטרנספורטים שלאחר מכן כללו לא יותר מ־250 אנשים. הליך ההוצאה להורג התבצע כדלקמן: לאחר בדיקת פרטיו האישיים של הנידון, הוא נכבל והובל לתא מבודד. מייד עם כניסתו לתא נורה הקורבן בעורפו, גופתו הוצאה דרך דלת מצידו השני של התא והועמסה על משאית, בעוד הנידון הבא הוכנס אל התא. הליך זה נמשך בחודשים אפריל ומאי מדי לילה, פרט לחג אחד במאי. מכונות (לרוב מאווררים) שפעלו ברעש הסוו את קולות הירי. ליד סמולנסק הייתה שיטת ההוצאה להורג פשוטה וברוטאלית יותר, בדומה להוצאות להורג המוניות אחרות באותה התקופה, כגון פשעי האיינזצגרופן – הקורבנות הובלו כשהם כבולים אל סיפם של בורות ירי, ושם נורו בעורפם.

גורלם של שבויי המלחמה הטריד את הממשלה הפולנית הגולה מרגע הקמתה. כמה מן השבויים הורשו לשלוח דברי דואר למשפחותיהם בתקופה שלאחר נפילתם בשבי, והפסקתם הפתאומית של משלוחים אלו במאי 1940 עוררה דאגה והעלתה תהיות.

לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב־22 ביוני 1941, הסכימה הממשלה הפולנית הגולה לשתף פעולה עם ברית המועצות כנגד גרמניה. הסכם שיקורסקי-מייסקי, שנחתם ב־30 ביולי 1941 בין הממשלה הפולנית הגולה לבין שגרירו של סטלין בלונדון, איבאן מייסקי, איפשר לגנרל ולדיסלב אנדרס להקים צבא פולני, שנודע בשם "צבא אנדרס" והורכב משבויי מלחמה שנותרו על אדמת ברית המועצות. על פי ההסכם העניקה ממשלת ברית המועצות "חנינה" לכל האזרחים והחיילים הפולנים בתחומה (אחד ממקבלי החנינה היה מנחם בגין). הגנרל אנדרס ביקש לדעת היכן הקצינים שנפלו בשבי, וסטלין הרגיע אותו ואת שיקורסקי באומרו כי הם שולחו לחופשי, אם כי כמה מהם נמלטו למנצ'וריה. ב־20 בספטמבר 1941 ניהל השגריר הפולני במוסקבה סטניסלב קוט שיחות עם השר אנדריי וישינסקי בנוגע לגורל השבויים. וישינסקי הצהיר כי "כל השבויים הפולנים על אדמת רוסיה ישוחררו" אך להכרזה זו לא היו כל תוצאות מעשיות.

כל עוד לא נודע גורלם של קצינים אלו רחשה תעלומת גורלם והעכירה את היחסים בין הממשלה הפולנית בגולה ובין ברית המועצות, אך הדברים לא הגיעו לעימות חזיתי בין שתי הממשלות. שיתוף הפעולה הצבאי נמשך, על אף רגשות שליליים של החיילים הפולנים כלפי הרוסים, רגשות שהביאו ליציאת צבאו של אנדרס לטהראן דווקא בימי המתקפה הגרמנית המחודשת לקראת קרב סטלינגרד. על אף האינטרסים המנוגדים ועל אף החששות בדבר גורל הקצינים הנעדרים, היה לפולנים ולרוסים אויב משותף.

גורלם של הקצינים הנעדרים התברר באפריל 1943, כאשר הוורמאכט גילה קבר המונים של יותר מ־4,000 קצינים פולנים ביער קאטין. אומנם יחסה של גרמניה לפולין היה גרוע בהרבה (וגם הוא כלל הוצאות המוניות להורג, בין השאר, של חיילים פולנים), אבל זה לא הפריע לשר התעמולה הגרמני יוזף גבלס לראות בגילוי זה הזדמנות לנעוץ את סכינו בתפר שבין הפולנים ובין הרוסים, ואולי אף לסכסך בין הרוסים לבין בעלות הברית המערביות. ב-13 באפריל הודיע רדיו ברלין כי נמצא בור באורך של 28 מטר וברוחב של 16 מטר ובו שתים עשרה שכבות של גופות המונחות זו על גבי זו. הגופות שויכו לקצינים פולנים, כ־3,000 במספר, רבות מהן עם ידיים כפותות ופצעי ירי בעורפם. תנאי הקרקע שימרו את הגוויות, ומסמכים מזהים נמצאו אצל רבות מהן.

הממשלה הסובייטית הכחישה את הידיעה, וטענה כי הגוויות הן של עובדי בניין פולנים שנפלו לידי הגרמנים במהלך כיבוש האזור בשנת 1941. אל מול טענה זו עמדו ראיות, שנתקבלו אף על ידי הצלב האדום אשר שלח ועדת חקירה למקום, כי על פי מסמכים שנמצאו על גופות ההרוגים הטבח התרחש בשנת 1940. ממשלתו של שיקורסקי הביעה זעזוע, והמשבר הגיע לשיאו ב־27 באפריל עת הודיעה ממשלת ברית המועצות על ניתוק יחסיה עם הממשלה הפולנית הגולה, צעד אותו תכנן סטלין מזה זמן רב ללא כל קשר להאשמות בנוגע לקאטין. סטלין האשים את ממשלת שיקורסקי בשיתוף פעולה עם התעמולה הגרמנית, ופתח במסע להכרה בינלאומית בממשלת הבובות הפולנית שהוקמה במוסקבה ובראשה וונדה ואסילבסקה. חודשיים לאחר אירועים אלה מת שיקורסקי בהתרסקות מטוסו.

גילוי טבח קאטין שירת את האינטרס הנאצי, ומכונת התעמולה של גבלס השתמשה בו כדי לפגוע בברית המועצות. גבלס כתב ביומנו "משקיפים זרים משתאים למראה הפיקחות המדהימה שבה הפכנו את תקרית קאטין לשאלה פוליטית בעלת חשיבות". הגרמנים הצליחו לפגוע בתדמיתה של ברית המועצות בעיני המערב. הישגם היה במניפולציה של הגנרל שיקורסקי שנכנס לפינה שלא רצה להידחק אליה, ובסיכון הברית בין מעצמות המערב ובין ברית המועצות.

בתוך פולין נעשה שימוש בטבח קאטין כחלק ממנגנון התעמולה האנטישמי, ונטען שהיהודים הם האחראים לטבח בקצינים הפולנים. ביומנו של יוסף גוזיק מתואר: ”...גם כאן הריעו בקול שהיהודים היו הרוצחים שלהם, ומשך חודשים מדי יום ביומו חזרו על זה בעיתונות, ברדיו ובכל האופנים עד שהאמין העם בזה שאנחנו הרגנו אותם, ויש גם להם סיבה לשנוא אותנו עד מוות...”^[1].

לבעלי הברית המערביים, גילויו של הטבח והמשבר הפולני–רוסי שבא בעקבותיו, סיכנו את הברית עם ברית המועצות, דווקא בעת שהפולנים, שנראו כבעלי ברית חיוניים בתחילת המלחמה, הפכו מנכס לנטל בשל כניסתם למאבק של הענקים התעשייתיים והצבאיים, ברית המועצות וארצות הברית. ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל ונשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט נקרעו בין מחויבותם לבעל הברית הפולני, אשר בהנהגתו של שיקורסקי הציג עמדה בלתי מתפשרת, ובין בריתם עם סטלין בימים שבהם היה הצבא האדום בשיא כוחו ותנופתו. שגריר בריטניה שחקר את הרצח בשנת 1943 הוציא דו"ח בו האשים ברצח את ברית המועצות, אולם בריטניה הסתירה את הדו"ח כדי לא לפגוע ביחסים עם ברית המועצות^[2].

עם כיבושו מחדש של אזור סמולנסק על ידי הצבא האדום, בספטמבר 1943, נשלחה למקום "ועדה מיוחדת לחקירת הירי בשבויים פולנים על ידי הפולשים הפשיסטים הגרמנים ביער קאטין". ועדה זו הייתה מורכבת מנשיא האקדמיה לרפואה של ברית המועצות, ניקולאי בורדנקו, אך גם מאישי ציבור בעלי מוניטין בינלאומיים כמטרופוליט של מוסקבה. הוועדה פעלה בדרך כלל בחשאי, אך בינואר 1944 חשפה את ממצאיה^[3], ואף הזמינה נציגים זרים מארצות המערב לבקר בקברים ההמוניים. קטעי עיתונים ומכתבים מ־1941, כשנה לאחר הרציחות הוצגו למתעניינים כאילו נמצאו בקברים. הוועדה פרסמה את תוצאות חקירתה והגיעה למסקנה כי הרציחות בוצעו על ידי הגרמנים בשנת 1941 ולא על ידי הרוסים בשנת 1940. הנציגים הזרים שהגיעו למקום "קיבלו" את מסקנות הוועדה.

באופן פרטי סבר צ'רצ'יל כי הרציחות אכן בוצעו על ידי הרוסים, ולדברי עדים שנכחו בשיחה עם שיקורסקי אף התבטא בהתאם לכך. עם זאת, בה בעת הרגיע את הרוסים כי לא ייחס אמינות לממצאי הצלב האדום כל עוד השטח בשליטה גרמנית, ומאוחר יותר נראה כי באופן פומבי קיבל את ממצאי "ועדת החקירה" הרוסית אשר את ממצאיה אף ציטט בזכרונותיו. בשנת 1944 מינה הנשיא רוזוולט קצין צבא בדרגת סרן בשם ג'ורג' ארל, השליח האמריקני המיוחד לבלקנים, להשיג מידע על שאירע ביער קאטין. ארל, באמצעות קשרים ברומניה ובבולגריה, השיג מידע רב וממנו הסיק כי הרוסים הם אלו שביצעו את הטבח. רוזוולט לא קיבל את הטענה, אמר שהוא משוכנע באחריותם של הגרמנים, והדו"ח של ארל נגנז. כאשר ביקש ארל רשות לפרסם את ממצאיו, קיבל פקודה החתומה על ידי הנשיא לסגת מכוונתו. הוא הודח מתפקידו ובילה את שארית המלחמה בסמואה האמריקנית.

לאחר מלחמת העולם השנייה, התאימו השלטונות הקומוניסטים בפולין את עצמם לרוח התעמולה הסובייטית, וצנזרו כל מקור שיכול היה לשפוך אור על הפרשה. רק לאחר נפילת הקומוניזם בשנת 1989 נודעה האמת. בשנת 1965 פרסם המנהיג הפולני הגולה בלונדון, הגנרל ולדיסלב אנדרס, ספר בשם "פשע קאטין - מסמכים ועובדות" בו הטיל על הרוסים את האשמה בפשע.

בזמן משפטי נירנברג ניסה התובע הרוסי להטיל על הנאשמים הגרמנים את האשמה ברצח קאטין, וטען כי "אחד המעשים הפליליים החשובים ביותר שבהם נאשמים פושעי המלחמה הוא הוצאתם להורג ההמונית של שבויים רוסיים שנורו ביער קאטין ליד סמולנסק על ידי הפולשים הגרמנים הפשיסטים". לאחר שארצות הברית ובריטניה סירבו לתמוך בסעיף אישום זה, ויתרו הרוסים, וקאטין לא הוזכרה בפסקי הדין שהוציא הטריבונל.

בשנים 1951–1952 פעלה ועדת חקירה של הקונגרס של ארצות הברית אשר הסיקה כי הרציחות בוצעו על ידי הסובייטים^[4][5].

שאלת האחריות לרציחות נותרה שנויה במחלוקת במערב, כמו גם מאחורי מסך הברזל. כך למשל בבריטניה בסוף שנות השבעים נגנזו כפרובוקציה תוכניות להקמת אנדרטה לנרצחים שעליה התאריך "1940" (ולא "1941"), זאת על אף האקלים הפוליטי של המלחמה הקרה. עד לחשיפת האמת בסוף שנות השמונים עוד היו שטענו כי הגרמנים ביצעו את הרציחות. כך למשל הסופר והעיתונאי הבריטי אלכסנדר ורט, שספרו "רוסיה במלחמה" שנכתב בשנות השישים, כעשרים שנה לאחר חשיפת הגוויות (יצא לאור בהוצאת מערכות), ואשר נכח בעת חקירת "ועדת החקירה" הרוסית, הגיע למסקנה כי על אף שסביר להניח כי הרוסים הם העומדים מאחורי המעשה, עדיין קיים סיכוי כי הפשע אכן בוצע על ידי הגרמנים.

בשנת 1974 הועלה הנושא מחדש בעקבות סרטו השערורייתי של הבמאי היוגוסלבי ממוצא סרבי דושן מאקאבייב, "סרט מתוק", אשר הוצג בפסטיבל קאן וכלל קטעים מקוריים בשחור לבן מתוך סרטים שצילמו הנאצים בעת גילוי הגופות.

בשנת 1989 גילו מלומדים סובייטים כי סטלין אכן הורה על הטבח, ובשנת 1990 הודה מיכאיל גורבצ'וב כי הנ.ק.ו.ד. הוא שהוציא להורג את הפולנים, וחשף שני קברים המוניים נוספים של פולנים באזור קאטין – במדנוייה ובפיאטיחטקי. ב־1992 פרסמו פקידים רוסים מסמכים סודיים ביותר משנת 1940, בהם פקודתו של בריה לירות ב-25,000 פולנים במחנות קוזלסק, אוסטשקוב וסטארובלסק ובמחנות נוספים. חתימתו של סטלין התנוססה על חלק מן המסמכים. המסמכים נמסרו לידי נשיא פולין לך ואלנסה. בשנת 1995 השתתף ואלנסה ועמו קרובי משפחה של הקורבנות בטקס אזכרה שנערך באתר הרצח. נשיא רוסיה בוריס ילצין הוזמן לטקס, אך סירב להגיע.

לאחר חשיפת האחראים האמיתיים לרציחות, הוציאה ממשלת פולין מספר בולי דואר המנציחים את האירוע. הראשון בהם, שיצא בשנת 1990, הוא בצורת צלב שעל זרועו האופקית השנה "1940" ועל האנכית המילה "קאטין". על בולים נוספים מוצגת הבתולה הקדושה כשהיא חובקת שבוי מלחמה שראשו מגולח ופצע כניסה של כדור ניכר בעורפו.

במהלך ביקורו של נשיא פולין אלכסנדר קוושנייבסקי ברוסיה בספטמבר 2004, הודיעו פקידים רוסים כי הם מוכנים למסור לידיו את כל המידע על הטבח בקאטין מייד לאחר שהמסמכים יעברו סיווג מחדש. במרץ 2005 סיימו השלטונות הרוסים את החקירה. התובע הצבאי הרוסי הראשי אלכסנדר סאבנקוב הכריז כי הטבח לא היה רצח עם, פשע מלחמה או פשע נגד האנושות, וכי 116 מתוך 183 הכרכים של המסמכים שנאספו במהלך החקירה הרוסית יישארו חסויים.

בשל כך החליט המכון הלאומי הרוסי להנצחה לפתוח בחקירה משלו. ראש המכון, ליאון קיירס, אמר שאנשיו ינסו לזהות את המעורבים במתן הפקודה לרציחות ובביצוען. בנוסף לכך, ב־22 במרץ 2005, חוקק הסיים (הפרלמנט הפולני) פה אחד חוק לפיו על רוסיה לסווג את מסמכי קאטין באופן שיאפשר את פרסומם, וכן לסווג את אירועי קאטין כרצח עם.

העדויות לפיהן היו הרוסים אשמים ברציחות קאטין ולא הגרמנים, משמשות לעיתים כלי בידי מכחישי השואה, וכטיעון נגד החוקים הפליליים האוסרים על הכחשת השואה.

בשנת 2007 יצא סרט פולני בבימויו של אנדז'יי ויידה בשם "קאטין" שמגולל את סיפור הטבח. הסרט היה מועמד לזכייה בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

באפריל 2010 השתתף לראשונה בהיסטוריה ראש ממשלת רוסיה, ולדימיר פוטין, בטקס לציון 70 שנה לטבח^[6]. לפני הטקס שודר לראשונה בטלוויזיה הממלכתית ברוסיה הסרט "קאטין", שעד אז לא הוצג במדינה. ב-10 באפריל 2010 התרסק מטוסו של נשיא פולין שהיה בדרכו לסמולנסק לטקס האזכרה, וכל 96 נוסעיו ואנשי צוותו נהרגו.

בנובמבר 2010 פרסם הפרלמנט הרוסי הודעה מיוחדת המודה באחריות הרוסית לטבח ומצביעה על יוסיף סטלין כמי שנתן את ההוראה הישירה לביצועו^[7].

• אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941–1945, הוצאת מערכות, 1968.
• שלום סלובס, יער קאטין 1940, הוצאת מעריב, 1986.

מדיה וקבצים בנושא טבח יער קאטין בוויקישיתוף

• טבח יער קאטין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הפקודה המקורית לרצח קאטין
• רשימת הנרצחים ביער קאטין
• יוסי מלמן, הטבח הגדול ביער, באתר הארץ, 27 בנובמבר 2007
• עופר אדרת, מסמכי הטבח ביער קאטין - ארה"ב הסתירה עדויות על אחריותה של רוסיה, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2012
• הטבח ביער קאטין, דבר, 7 במאי 1971; המשך; המשך
• טבח קטין, קטין, רוסיה, 1940, דף שער בספרייה הלאומית