חוקי החירום שאסרו על התאספות קהל נותרו על כנם עוד מתוקפת מלחמת העולם הראשונה. ברחבי פאנג'ב הלכו וגברו ביטויי המרי מתחילת אפריל 1919, והגבירו את החשש מהתפרצות מרי אזרחי גדול לקראת חודש מאי, בו רבים מקציני אנגליה עולים לעיירות הקיץ בצפון המדינה. ב-10 באפריל 1919 התקיימה הפגנת מחאה בביתו של סגן נציב אמריטסר, בה קראו לשחרור שני מנהיגים עממיים של תנועת העצמאות ההודית שנעצרו. מאוחר יותר באותו יום הותקפו מספר בנקים ומבני ממשלה, בהם בית העירייה ותחנת הרכבת, והוצתו. האלימות התגברה, והגיעה לשיאה במותם של לפחות חמישה אירופאים, בהם עובדי ממשלה ואזרחים. למחרת הותקפה מיסיונרית בריטית, מיס מרסלה שרווד, הופשטה ברחוב והוכתה למוות. ביומיים הבאים נשמר השקט בעיר אמריטסר, אם כי האלימות נמשכה באזורים אחרים של פאנג'ב. שלושה אירופאים נרצחו, וכמו כן נחתכו פסי רכבת, נהרסו עמדות טלגרף והוצתו בנייני ממשלה. הממשל הבריטי החליט להעמיד את רוב המחוז תחת שלטון צבאי. החקיקה הגבילה חירויות אזרחיות, כולל חופש ההתאספות, ומפגשים של יותר מארבעה אנשים נאסרו. במקביל קראו מנהיגי הקהילה לתושבים להגיע לאספת מחאה בגן ג'אליאנוואלה שבלב אמריטסר, ב-13 באפריל 1919 בשעה 16:30.
באותו יום נחגג חג הבאיסאקי. בבוקרו של יום זה, הפיץ הצבא הבריטי צו האוסר על התאספות המונים. מעטים שמעו על הצו, ודבר ההתאספות הובא לאוזני המפקד המקומי בריגדיר גנרלרג'ינלד דייר שהחליט למנוע את ההתכנסות המתוכננת.
גן ג'אליאנוואלה הוא מתחם בשטח של כ-200 מטר על 200 מטר, ובו אתר שרפת גופות ובאר גדולה. הגן מוקף חומה גבוהה הסוגרת אותו מכל עבר, פרט למספר פתחים, שחלקם נעולים. אל הגן מוביל משעול צר ראשי אחד. במתחם הזה התכנסו, על פי הערכות, כעשרים אלף איש. דאייר, בנחישותו למלא את הצו כפי שהבין אותו, הגיע לפתח הגן עם חיילים רבים והעמידם מול הקהל האזרחי העצום בשורה רחבית של פתיחה באש, ללא מתן אפשרות לקהל להתפזר או לברוח, ואז פתח באש מכוונת על הקהל.
הטבח
בטבח נהרגו 379 אזרחים ונפצעו למעלה מאלף נוספים, בידי הצבא הבריטי לאחר שנלכדו בכיכר ללא אפשרות יציאה בעת התכנסות לחגיגה. החיילים ההודים (סיפויים) בפיקוד בריגדיר גנרל דאייר הבריטי, ירו על קהל סיקהי לא-אלים. ההתכנסות הייתה מנוגדת למותר על פי סמכויות החירום 1915 שנטל לעצמו המנהל הבריטי, ואושררו ב"חוק רוואלט" (Rowlatt Act) חודש לפני הטבח. ועדת חקירה בראשותו של הלורד האנטר, הוקמה כדי לחקור את הטבח. הדו"ח של הוועדה אמר שבריגדיר גנרל דאייר עשה טעות חמורה בפרשו באופן שגוי את רוח חוק רוואלט.
רבים בבריטניה תמכו בדאייר. רודיארד קיפלינג, שטען שדאייר היה "האיש שהציל את הודו", החל קופת גמל שגייסה מעל 26,000 ליש"ט, כולל כסף שנתרם על ידי קיפלינג עצמו.
הטבח גרם לטראומה לאומית עמוקה, והוביל לכעס ציבורי, להפגנות ולמעשי אלימות כנגד הנוכחות הבריטית בהודו. מאהטמה גנדי מתח ביקורת הן על הפעולות של הצבא הבריטי והן על מעשי האלימות מצדם של ההודים שנעשו בעקבות הטבח. הוא כתב הצעת החלטה שהביעה גם תנחומים לקורבנות האזרחיים הבריטיים וגינתה את המהומות. ההצעה זכתה בתחילה להתנגדות בתוך המפלגה, אולם לאחר מכן נתקבלה בעקבות נאום של גנדי, בו הסביר כי כל אלימות היא מרושעת ואין אפשרות להצדיק אותה. הטבח והאלימות שבעקבותיו הובילו את גנדי להתמקדות בניסיון להשיג ממשל עצמאי מלא ושליטה בכל מוסדות הממשל ההודי, דבר שהתגבש למדיניות "סווארג'(אנ')" שמשמעותה עצמאות מלאה- אישית, רוחנית ופוליטית.
טבח אמריטסר גרם למיליוני הודים מתונים שתמכו בראג' הבריטי להפוך ללאומנים הודים שאינם סומכים עוד על הבריטים. האירוע נחשב לנקודת מפנה שגרמה להודים להתלכד מאחורי גנדי, ומסמל את תחילת התהליך שסיים את השלטון הבריטי בהודו.[1]
בריטניה מעולם לא התנצלה רשמית על הפרשה. רק בשנת 2013 הביע לראשונה ראש ממשלה בריטי עמדה בעניין. בעת ביקור שקיים בהודו ראש ממשלת בריטניהדייוויד קמרון, הוא אמנם לא מסר התנצלות רשמית אך הביע צער והבהיר כי הוא רואה בפרשה כתם שחור בהיסטוריה של בריטניה.[2]
ועידת מפלגת הלייבור הבריטית בסקרבורו העבירה פה אחד החלטה ב-24 ביוני 1920 בה היא מגנה את טבח אמריטסר כ"פעולה אכזרית וברברית" של קצינים בריטים בפנג'אב וקוראת לשפוט אותם.
הגן שבו התרחש הטבח, הנמצא בסמוך למקדש המוזהב (הארי-מנדיר סאהיב), הוא היום פארק לאומי קדוש.
לקריאה נוספת
Swinson, Arthur (1964). Six Minutes to Sunset: The Story of General Dyer and the Amritsar Affair. London: Peter Davies.
