בישראל היא מזדמנת נדירה ביותר, עם כ-15 תצפיות עד היום. מרבית התצפיות התרחשו במהלך נדידת הסתיו (אוקטובר-נובמבר), ורבות מהן בעמק בית שאן, אך גם במקומות נוספים ברחבי הארץ.[2]
טקסונומיה ואטימולוגיה
המין ממוקם יחד עם 17 מיני חרטומיות אחרות בסוגGallinago, שהוצג על ידי הזואולוג הצרפתי מטוראן ז'אק בריסון (אנ') ב-1760.[3][4] שם הסוג Gallinago הוא מלטינית עבור חרטומן או חרטומית, מ-gallina - "תרנגולת" והסיומת -ago - "דומה". שם המין הספציפי stenura הוא מיוונית stenos - "צר, דק", ו-ouros - "זנב".[5]
זהו מין מונוטיפי, כלומר לא הוגדרו תת-מינים שונים.[6]
תיאור
זוהי חרטומית באורך 25–27 ס"מ, כולל כ-6 ס"מ מהמקור. היא דומה לחרטומית הביצות, עם זנב קצר יותר ומקור קצר יותר וצהבהב במקצת. לבוגרים יש רגליים קצרות בצבע ירקרק-אפורה ומקור כהה ישר וארוך. הגוף חום מנומר מלמעלה, עם קווים בהירים לאורך הגב. הם בהירים מלמטה עם חזה צהבהב מפוספס ובטן לבנה. יש להם פס כהה העובר דרך העין, עם פסים בהירים מעליה ומתחתיה. הזוויגים דומים, והצעירים נבדלים רק בפרטי ניצוי קלים.
הכנפיים מעוגלות יותר משל חרטומית הביצות, וחסרות את שפת הזרימה הלבנה של אותו מין. הזנב הקצר יותר, תת-הכנף המפוספסת כולה, והמעוף השטוח והאיטי יותר כשהיא מוברחת בהפתעה עוזרים להבדילה מחרטומית ביצות בתעופה ביתר קלות.
בשדה קשה מאוד עד בלתי-אפשרי להבדילה מהמין המזרח-אסייתי חרטומית סיבירית (אנ') Gallinago megala. כשהיא מוחזקת ביד ניתן להבחין בצורת נוצות הזנב החיצוניות הייחודיות דמויות הסיכה, המעניקות למין זה את שמה.[7]
זכרים עורכים מצגי ראווה לעיתים קרובות בקבוצה, עם שירת "צ'קה" רמה החוזרת על עצמה המגיעה לקרשנדו של קולות רעש וזמזום, וגם רעשי שריקה ("תיפוף" (אנ')) המופקים במעוף באופן מכני על ידי נוצות הזנב החיצוניות דמויות הסיכה. הקריאות הרגילות הן "סקוויק" חלש.
תפוצה ובית גידול
החרטומית חדת-הזנב מקייצת בצפון רוסיה, ממורדות הרי אורל במערב ומזרחה עד לקמצ'טקה, צפונה - סמוך לים מזרח סיביר, ודרומה אל תוך מונגוליה.[7] היא מקננת החל מסוף מאי עד אוגוסט, ולאחר מכן היא נודדת בלהקות קטנות של 5–10 פרטים בחזית רחבה לאתרי החריפה בדרום אסיה מפקיסטן ועד אינדונזיה. זוהי החרטומית הנודדת הנפוצה ביותר בדרום הודו, סרי לנקה וחלק גדול מדרום-מזרח אסיה. המין גם חורף בקבוצות קטנות. היא מזדמנת לצפון-מערב וצפון אוסטרליה, ולקניה שבמזרח אפריקה.[8]
בית הגידול הקייצי שלה הוא ביצות לחות וטונדרה ברוסיההארקטית והבוריאלית עד לגובה של 2,300 מטר מעל פני הים, על כרי אחו לחים לאורך עמקים ונהרות, בביצות עשב וטחב, יערות טייגה ביצתיים, ביצות כבולית וטונדרות משובצות שיחים וליבנה ננסי. פרטים באזורי החריפה שלהם משתמשים במגוון אזורי ביצות, כולל שדות אורז מוצפים, שטחי עשב רטובים, ביצות חלחול, לעיתים קרובות מחפשים מזון על קוי החוף הבוציים של ביצות ולאורך נחלים, לרוב עם חרטומיות ביצות, אך עשויים להימצא גם בבתי גידול יבשים יותר ממנה. היא מקננת במיקום מוסתר היטב על הקרקע בסבך צפוף.[8]
חרטומיות אלו תרות אחר מזון בבוץ או באדמה רכה, מגששות או מלקטות מזון מראיה. הן אוכלות בעיקר חרקים בוגרים וזחלים, רכיכות ותולעי אדמה, ולעיתים סרטנים, זרעים וחומרים צמחיים אחרים.[8]
_-_48816555177.jpg)
_(48942602236).jpg)
.jpg)
