סמית' ושבעה סנאטורים נוספים חקרו את הנוסעים והצוות ששרדו ואת אלה שסייעו למאמצי החילוץ. יותר מ-80 עדים מסרו עדויות או הפקידו תצהירים.
ב-28 במאי1912 הוצגו המלצות הדו"ח של וועדת המשנה בפני הסנאט של ארצות הברית, יחד עם תוצאות הדו"ח של החקירה המקבילה הבריטית שהסתיימה כמה חודשים לאחר מכן. מסקנות הדו"ח הובילו לשינויים בתקני הבטיחות לספינות האמריקאיות.
רקע
יום פתיחת החקירה במלון וולדורף-אסטוריה בניו יורק, ג'יי ברוס איסמיי נחקר
הטיטניק הייתה אוניית ענק שנבנתה בממלכה המאוחדת. היא נודעה כגדולה והמפוארת ביותר בתקופתה ומכאן שמה, שנגזר מן הטיטאנים – הורי האלים הראשונים והשליטים לפני האלים במיתולוגיה היוונית. אף על פי שסברו כי היא חסינה מפני טביעה, טבעה הטיטניק בהפלגת הבכורה שלה ב־15 באפריל1912 בעקבות פגיעה בקרחון. באסון נספו 1,514 אנשים ורק 712 ניצלו.
עם היוודע דבר האסון, אנשים רבים הזדעזעו מכך שה"טיטניק" טבעה חרף היותה שיא הטכנולוגיה הימית של התקופה. ב־19 באפריל 1912, יום לאחר הגעת ה"קרפטיה" לנמל ניו יורק, הורה הסנאט האמריקאי על הקמת ועדת חקירה בנושא ה"טיטניק" בראשות הסנאטור ויליאם סמית. במקביל, הקימו הבריטים ועדת חקירה משלהם. שתי הוועדות גבו עדויות מהניצולים וממומחים בתחום הטכנולוגיה הימית, והגישו את מסקנותיהן: האמריקאית – ב־25 במאי, והבריטית – ב־3 ביולי.
כאשר החדשות על האסון הגיעו לסנאטור ויליאם אלדן סמית', הוא ראה בכך הזדמנות להקים ועדת חקירה לחקירת הבעיות הרבות שהיו בתקנות הבטיחות הימית. סמית', סנאטור רפובליקני ממישיגן, חקר בעבר סוגיות בטיחות ברכבות ולזכותו נזקפים רבות מתקנות הבטיחות והתפעול שהעביר הקונגרס בכדי לאבטח את פעילות תעשיית הרכבות האמריקאית.
הוא הבין את הצורך בפעולה מהירה שבה הקונגרס יאפשר חקירה אמריקאית לפני שהנוסעים והצוות שנותרו בחיים יתפזרו ויחזרו הביתה.[2] תחילה הוא ניסה ליצור קשר עם נשיא ארצות הברית ויליאם הווארד טאפט, אך נאמר לו על ידי מזכירו של הנשיא כי אין כוונה להקים ועדה בנושא.
למרות זאת, סמית' המשיך את היוזמה וב-17 באפריל 1912 הוא פנה לסנאט בהצעה להעניק לוועדת המסחר סמכויות להקים ועדת שימוע לחקירת נסיבות הטביעה. ההצעה של סמית' עברה, והסנטור קנוטה נלסון, יו"ר ועדת המסחר, מינה את סמית ליו"ר ועדת משנה לביצוע הדיונים. למחרת נפגש סמית עם הנשיא טאפט, שזה עתה קיבל את הבשורה שחברו ויועצו הצבאי ארצ'יבלד באט לא נכלל ברשימת הניצולים. טאפט וסמית' הסכימו ביניהם על אמצעים נוספים הקשורים לחקירה, כולל ליווי צבאי ימי לקרפטיה כדי להבטיח שאיש לא יעזוב את הספינה לפני שהיא עוגנת.
בנוסף ליו"ר הוועדה סמית, כיהנו בוועדת המשנה עוד שישה סנאטורים, שלושה רפובליקנים ושלושה דמוקרטים.
ששת הסנאטורים הנוספים היו ג'ונתן בורן (רפובליקני, אורגון), תיאודור אי. ברטון (רפובליקני, אוהיו), דאנקן או. פלטשר (דמוקרט, פלורידה), פרנסיס ג'י ניולנדס (דמוקרט, נבאדה), ג'ורג' קלמנט פרקינס (רפובליקנית, קליפורניה), ו- Furnifold McLendel סימונס (דמוקרט, צפון קרוליינה).[3]
ההרכב של ועדת המשנה נבחר בקפידה כדי לייצג את האגפים השמרנים, המתונים והליברלים משתי המפלגות.
התשאול בוצע על ידי חברי הוועדה השונים בזמנים שונים, ולא כל שבעת הסנאטורים היו נוכחים כל הזמן. עם זאת, רוב עבודת הוועדה נוהלו על ידי סמית, שניהל באופן אישי את החקירה של כל עדי המפתח. הדבר גרם למתח מסוים בקרב חברי הוועדה וגרם לחיכוכים, שכן השתלטות זו התפרשה כניסיון למשוך את אור הזרקורים אליו. מצב זה שסמית לוקח על עצמו את רוב עבודת הוועדה, הביא לכך שחלק מחברי הוועדה הגיעו לדיונים רק לעיתים רחוקות, מכיוון שלא היה להם מה לעשות.
עדויות
עדים בחקירת הסנאט
במהלך 18 ימים של חקירות, רשמה הוועדה עדויות מלמעלה מ-80 עדים. אשר כללו כללו נוסעים ואנשי צוות ששרדו, כמו גם קברניטים ואנשי צוות של ספינות אחרות שהפליגו בסביבת הטיטניק, ומומחים וגורמים שונים ואחרים המעורבים בקבלה ובהעברת המידע על האסון.
בין אנשי צוות ששרדו ונחקרו:
ג'יי ברוס איסמיי (שהיה הראשון שנחקר);[4] הקצין הבכיר ביותר ששרדו, צ'ארלס לייטולר (הקצין השני הטיטניק);[5] התצפיתן שהשמיע אזעקה, פרדריק פליט;[6] מפעיל האלחוט שנותר בחיים, הרולד ברייד;[7] ונוסע המחלקה הראשונה ארצ'יבלד גרייסי IV[8] אלה שהעידו מקרב הקברניטים והצוות של ספינות אחרות כללו את ארתור רוסטרון (קפטן קרפטיה),[9] הרולד קוטאם (מפעיל אלחוטי בקרפאטיה),[10] סטנלי לורד (קפטן SS Californian),[11] והרברט האדוק (קפטן RMS אולימפית).[12] עדים מומחים, שדיברו או מתכתבים בנושאים כמו תקשורת רדיו, היווצרות קרחונים ודיווחים בעיתונים, כללו את גוליילמו מרקוני (יו"ר חברת Marconi),[13] ג'ורג' אוטיס סמית' (מנהל הסקר הגאולוגי של ארצות הברית),[14] ומלוויל אליהו סטון (מנהל כללי של סוכנות הידיעות AP).[15]
אחרים שנקראו למסור עדות כללו את פיליפ AS Franklin, סגן נשיא של International Mercantile Marine Co., קונסורציום הספנות בראשות ג'יי. פי. מורגן ששלט ב-White Star Line.[16]
החקירה הסתיימה עם ביקורו של סמית באוניית האחות של הטיטניק אולימפיק בנמל ניו יורק ב-25 במאי 1912, שם הוא ראיין כמה מחברי הצוות ובדק את מערכת הדלתות האטומות של הספינה, שהייתה זהה לזו של טיטאניק.[17]
הצגת הדוח והמסקנות
הדו"ח הסופי הוצג בפני הסנאט של ארצות הברית ב-28 במאי 1912. הדו"ח היה בן תשעה עשר עמודים, 44 עמודים של מוצגים, ו-1,145 עמודים של עדות ותצהירים.
המלצותיה של הוועדה, יחד עם אלה של החקירה הבריטית שהסתיימה ב-3 ביולי 1912, הובילו לשינויים רבים בנוהלי הבטיחות של הספינות האמריקאיות.
בעקבות הדו"ח נקבע כי על אוניות נוסעים לשאת סירות הצלה בכמות שתספיק כדי לשאת את כל הנוסעים ואנשי הצוות ולערוך אימונים של הורדת הסירות. כמו כן הוחלט ששידורי האלחוט יהיו פעילים 24 שעות ביממה וששיגור זיקוקי תאורה אדומים יתפרש תמיד כאות מצוקה.
בנוסף לכך, לאחר טביעת ה"טיטניק" השתנו הכללים לבניית אוניות: הקירות בין המדורים נהיו גבוהים יותר, ואוניות החלו להיבנות עם דפנות כפולות ואף עם שדרית כפולה, לשם החוזק.
מסקנה נוספת הייתה שניווט הטיטניק בעת שהבחינו בקרחון היה מוטעה. הקצין הורה לנווט להפנות את הספינה אחורה (רוורס) ושמאלה. הניווט אחורה האט מאוד את תנועת הספינה. במקום זאת היה על המלחים לשוט ללא הפניה אחורה, כיוון שבמהירות בה שטו היו מצליחים לחמוק לכל אחד מהצדדים. אפשרות נוספת במקרה הגרוע ביותר, להתנגש בקרחון חזיתית. ההנחה היא שבמקרה זה היה נגרם נזק לחרטום אולם האונייה לא הייתה טובעת.
שנים לאחר האסון חקרו אנשי מקצוע את האירוע כדי לבדוק מי אשם בטביעתה של הטיטניק. לבסוף הגיעו למסקנה כי בניית דפנות האונייה הייתה הגורם המרכזי לאסון: אחד הפטנטים בזמנה היה להכניס סיגי זכוכית אל התערובת ממנה מוכנות המסמרות שחיברו את לוחות הפלדה מהן נבנה גוף האונייה. במקרה של בניית הטיטניק התברר כי הוספו יותר מידי סיגי זכוכית והמתכת של המסמרות הפכה פריכה. עקב ההתנגשות העזה עם הקרחון כשלו המסמרות ולא עמדו בלחצים אשר מסמרות תקניות היו אמורות לעמוד בהן. כך קרה שמרכיב כה זעיר בבניית האונייה גרם לאובדנה.[18][19]
הצגת הדו"ח האמריקאי לוותה בשני נאומים, אחד מסמית' ואחד מהסנטור איזידור ריינר (הדמוקרטית, מרילנד).
הפורענות שעברנו זה עתה הותירה עקבות של צער בכל מקום; הלבבות נשברו וייסורים עמוקים לא הובעו; האמנות תאפיין ביד אמן את תרומתה המפוארת לים; חיילי המדינה ואדוני המסחר יקבלו את ההומאז' המגיע להם ביושר; גבעות יתבקעו בחיפוש אחר שיש לבן מספיק כדי לסמל את מעשי הגבורה הללו, ובמקום שבו קרבה היא הקשר היחיד הקושר את השפלים לבית הצנוע שנשלל מבן או אם או אב, יספרו קבוצות קטנות של קרובי משפחה, מסביב למטבח אש, תכונות האהדה האנושית אצל אלה שירדו עם הספינה. אלה תמונות מובחרות בבית האוצר של החיבה, אבל גם אלה יתפוגגו מתישהו; הים הוא המקום לצמיתות לכבד את מתינו; זו צריכה להיות ההזדמנות ללידה חדשה של ערנות, והדורות הבאים חייבים להעניק לאירוע הזה מניע מוכתר לדברים טובים יותר
דברי הסיום של ריינר שגררו מחיאות כפיים מהסנטורים הנאספים:
הצלילים של אותו רקוויאם מעורר יראת כבוד שרטט מעל האוקיינוס טבעו במימי המעמקים, הכלים שהולידו אותם מושתקים כשהנבלים הושתקו על עץ הערבה, אבל אם המנגינה שעברה חזרות יכול היה להדהד רק דרך הארץ הזאת "קרוב יותר, אלוהי אליך", והדיה נשמעו בהיכלי החקיקה הללו, ובכל מקום בו שליטינו ונציגינו פוסקים דין וחוקקים ומפעילים חוקים, ובכל בית ובכל בית. שפת האש, מאחוזות העשירים ועד לבקתות העניים, ואם אפשר היה לגרום לנו להרגיש שיש חוק אלוהי של ציות ושל התאמה, ושל פיצוי שצריך לדרוש את נאמנותנו, הרבה מעל החוקים. שננסח בנוכחות זו, אם כן, מאפלת השעות המפחידות הללו נעבור אל שחר של שירות גבוה יותר ושל יום טוב יותר, ואז, אדוני הנשיא, החיים שחלפו בלילה גורלי זה לא נפלו. לרדת לשווא
