אדם זקן בשם אאולליו ד'אסומפסאו מאושפז בבית חולים, ומתוך מיטת חוליו הוא מציג את ההיסטוריה של משפחתו. את תולדותיה וחייו הוא מבטא במונולוג אותו הוא מפנה אל בתו, אל האחיות המטפלות בו ובכלל לכל מי שיקשיב לו. את ימיו האחרונים הוא מקדיש להעלאת זכרונות.
מחשבותיו אינן רצופות ולא תמיד הוא בטוח היכן הוא נמצא ועם מי הוא מדבר.
הוא מתגעגע אל אשתו, מטילדי, ממנה נפרד לפני שנים רבות ואל התקופה בחייו בה היה חלק מהחברה הגבוהה של ריו דה ז'ניירו.
הוא מתאר את תולדות משפחת אביו, המשתייכת למשפחה ברזילאית מסורתית ואמידה. הסאגה המשפחתית מאופיינת על ידי דקדנטיות על רקע ההיסטוריה הברזילאית במאתיים השנים הקודמות. תיאור משפחתו מתחיל בזכרונותיו אודות סבו שהיה "אשיות חשובה בתקופת האימפריה"[1] ועד ימיו הוא.
תוך סקירת חייו על פי זכרונותיו, באופן לא מסודר, נחשפים בסיפור השינויים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים אשר התחוללו בברזיל במאות ה-19 וה-20.
הזיכרון הוא אכן תוהו ובוהו גדול, אבל הכל נמצא שם בפנים: אם רק יפשפש בו מעט, בעליו ימצא שם כל מיני דברים. אבל מישהו מבחוץ לא צריך להכניס את האף שלו, כמו המנקה שמסלקת את כל הניירת כדי לנקות את האבק במשרד. או כמו בתי שרוצה לארגן את הזיכרון שלי בסדר שנח לה, סדר כרונולוגי, סדר אלפביתי, או פי נושאים.[2]
אם ככל שאנחנו מזדקנים אנו נוטים לחזור שוב ושוב, מילה במילה, על אותם אירועים נושנים, אין זה כתוצאה מעייפות הנפש, אלא כתוצאה מעודף תשומת לב. למען עצמו בלבד חוזר האדם הזקן שוב ושוב על אותו הסיפור, כאילו הוא משכפל אותו למקרה שעקבותיו של הסיפור יאבדו.[3]
פרסים והכרה
הספר הטוב ביותר לשנת 2009
São Paulo Prize for Literature 2010
הספר ראה אור בתמיכת משרד התרבות הברזילאי/קרן הספרייה הלאומית של ברזיל[4]
