ילידת העיר חולון. הוריה, ילידי פולין, עלו לארץ ישראל בסוף שנות ה־30, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אביה השתייך לתנועת החלוץ. הורי אימה וחלק מהאחים הספיקו לעלות לארץ, לפני המלחמה. הורי אביה וחלק מהאחים נספו בשואה.
גרץ רן היא אמנית בתחום הציור בסגנון פיגורטיבי. היא למדה צורפות במכללת תל חי (1969), ובהמשך לימודי גרפיקה ורישום בטכניון (1975–1978). היא פנתה לעיסוק בציור ובאמנות בעקבות היכרות עם הפסל דב פייגין, המורה שלה למלאכת יד.
גרץ רן הייתה חברת קיבוץ סאסא (1968–1973), שם נולדו שניים משלושת ילדיה. משנת 1979 היא מתגוררת בקריית טבעון ויוצרת בסטודיו בקיבוץ שער העמקים, שם היא גם מקיימת סדנאות ציור. בשנת 1999 זכתה גרץ רן במלגת שהות בסדנאות האמנות של 'הסיטה' דז ארטס שבפריס לשישה חודשים.
קריירה
גרץ רן מרבה לצייר בסדרות של ציורים העוסקים ברעיונות מוגדרים: היסטוריה משפחתית, דמות החלוצה בראשית ההתיישבות ובתקופת הנעורים. אחת לכמה שנים היא מתמקדת בנושא מסוים המרכיב מספר ציורים המטפלים בנושא מהיבטיו השונים. הסדרות המוקדמות היו בעלות צבעוניות כהה, מראה וסגנון של ציור רנסאנסי. אופי העבודה שלה נשען על שיטות הציור של גדולי הציור האיטלקי. בהדרגה הפכו הציורים לבהירים ואפילו לבנים כמעט לחלוטין עם נגיעות קלות של צבע.
מאפיין נוסף של הציור של גרץ רן הוא העברה של סיפור במספר רבדים. הרובד הגלוי מספר את העובדות, תוך התבססות על צילומים היסטוריים, בעוד הרבדים הנוספים והנסתרים יותר עוסקים בצדדים האפלים של סיפור המשפחה, סיפור חלוצות והיסטוריה של מיניות ואלימות מודחקת, המתחבאת מעבר ליופי הוויזואלי.
היבט מרכזי בציור של גרץ רן עוסק ביחסים ובמקורות ההשראה שהיא מוצאת בתצלומים ישנים, וכיצד אלה מתגלגלים אל הציור הריאליסטי. זהו חלק מדיון פוסט-מודרני של שילוב מקורות השראה המתמזגים לכדי אמירה אמנותית וחברתית עדכנית. "שפת הדימויים החזותיים החליפה את השפה המילולית, כיוון שהסביבה הקרובה בחרה שלא לדבר על מה ש’לא כדאי לדבר עליו", כותב חיים מאור במאמרו[1].
בראיון עם ענת אור[2]משווה גרץ רן את מלאכת האמנות לנזירות, לדעתה הן מקבילות בהרבה מובנים. כמו הנזירה, היא מקדישה את עצמה בצורה מוחלטת למשהו שמייחסת לו חשיבות עליונה, מתוך צורך להשאיר “טביעת רגל” בעולם ומשמעות לחייה ולסובבים אותה.
הסדרה הראשונה שציירה גרץ רן בין השנים 1980–1995 הייתה בצבעי מים על נייר. הציורים התמקדו בהיסטוריה המשפחתית, תוך התייחסות למאורעות וזכרונות השואה. תערוכה של עבודות אלו הוצגה במוזיאון ווילפריד ישראל, קיבוץ הזורע (1985). ציורים בסדרה זו מזכירים דפים תלושים וקרועים מתוך אלבומים ישנים ומצהיבים, שעברו למציאות חדשה ומקוטעת בציור שיש בו יסוד קולאז'יסטי.
בשנים 1996–2000 עברה לצייר בציורי שמן וטמפרה על בד. סדרה זו התמקדה בדמותה של אימה של גרץ רן ובדמות החלוצה בת היישוב הישן. חלק מהציורים מזכירים, כפי שמציין האוצר חיים מאור במאמרו המלווה את קטלוג התערוכה אל תלכי רחוק מדי,[3] ציורי איקונות נוצריות. בקטלוג התערוכה, נעמי אביב מציינת כי רן ממזגת בין האם הפרטית שלה לבין החלוצה, משפטים כמו " הסבל זמני הוא אך כדאי" מצוטט ממכתבים שנהגה אמה לכתוב לה בהיותה ילדה ומופיעים בציוריה כחלק מהציור או ככותרת לציור.
בשנת 1999 קיבלה גרץ רן מלגת שהות ויצירה בסיטה בפריס. במהלך הסיורים בשוקי הפשפשים של העיר מצאה קרשי חיתוך למטבח והחלה לצייר עליהם. אלו הם אובייקטים מטופלים עליהם מצוירות נערות בלבוש לבן בוהק. חריצי החיתוך משתלבים בתוך הציור כמו פוצעים את גופן של הנערות.
במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 ועד שנת 2013, היא יצרה ציורי בד גדולים על רקע לבן של נערות צעירות בלבוש האפייני של ארץ ישראל של טרום מדינה. המיוחד בציורים שהם מתמקדים רק בחלק גוף מסוים של הנערות, כך שהדימוי שבור ואינו שלם ויוצר תחושה של קריעה או החסרה של הראש. קטיעה זו יוצרת בצופה חוסר נוחות מטריד: "בכל העבודות בתערוכה "לבנות" ממשיכה גרץ רן לחולל אקטים שונים של קיטוע וחיתוך של הדימוי המצולם ואחר כך המצויר. יש משהו בכורח הזה – לקטוע, לחתוך, לבודד, להדגיש, לחזור שוב ושוב בואריאציות על הנושא – שמעצים את תחושת האלימות המקופלת בכל."[4] הסדרות לבנות (ילדות טובות) וחלוצות הוצגו בתערוכה לבנות[5] (2002) במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב מאוחד.
בשנים 2014–2016 התמקדה גרץ רן בציורי שמן על בד ובאובייקטים מטופלים, שאותם אספה בשוקי פשפשים ובעזבונות שונים. אלה כללו קרשי מטבח, כפות טיוח, קופסאות מעבדה, ופריטי ישראליאנה מגוונים. שילוב הציור על גבי חפצים בשימוש היסטורי שהעבירו את תחושת השימוש הקודם יצרו קיטוב בין השימוש המקורי ובין הדימוי השתול והמצויר בצבעי שמן.
מתוך כך נולדה סדרת עבודות העוסקות במיתוסים נשיים מהתקופה של טרום קום המדינה: מיתוס תל חי, יזרעאליות, שומרות וח' חלוצה שמתה. כל אלה העמיקו את מחקרה של גרץ רן במקומה, מעמדה, תחושותיה וסוגיות נפשיות שאיתן התמודדו החלוצות. זהו דיון שנעדר באופן כמעט מוחלט מההיסטוריה הציונית. גרץ רן העלתה למודעות את הפנים המודחקים של החלוצות על קשיי ההסתגלות, האלימות הגלויה והסמויה שמהן הן סבלו. ציורים אלה הוצגו בתערוכה יזרעאליות[6] (2014) בגלריה דוויק, במשכנות שאננים בירושלים.
הציור של גרץ רן נובע מתוך הבנת הכוח הטמון בדימויים ההיסטוריים והאופן שבו האמנות משמשת פלטפורמה לעיבוד החוויות, הזכרונות והרגשות האישיים. האמנות, עבורה, הוא כוח משחרר, המאפשר דיון רפלקסיבי בעל משמעות, גם שנים רבות לאחר התיעוד המצולם, או הציור בסטודיו של האמנית.
בשנת 2018 הציגה את עבודתה בתערוכה "עמק תפארת" שביקשה לשקף את השינויים שחלו בנוף העמק, הטבעי והאנושי ועל התהליכים הדרמטיים שהתחוללו בו[7].
בשנת 2020 השתתפה בתערוכה קבוצתית לרגל יום האשה הבין־לאומי שנדחתה תחילה בעקבות מגפת הקורונה והוצגה לבסוף בתחילת מרץ באותה שנה. התערוכה הציגה עבודות של אמניות מאוסף בנק דיסקונט ואמניות אורחות, העושות באמנותן שימוש בטכניקות ובחומרים ברוח תנועת ארטס אנד קראפטס, שצמחה באירופה ובארצות הברית בסוף המאה ה-19[8]. עבודתה של גרץ רן בתערוכה זו היא העתק דמות הילדה מהיצירה שלה "חצאית כחולה בעמק" על גבי קרש חיתוך ירקות, העונה על יצירת המתח שבין אמנות לקראפט.
הוקרה
חיה גרץ רן, חלל הסטודיו1999 – מלגת שהות בת 6 חודשים ב־Cite International des Arts, פריז, צרפת.
2001 – פרס הרמן שטרוק, עיריית חיפה.
2006 – אמנית אורחת ב־Sargadelos, גליסיה, ספרד (המפעל לפורצלן).
תערוכות
תערוכות יחיד
1996 – אל תלכי רחוק יותר I, בית האמנים, ירושלים, אוצר: חיים מאור.
1998 – האם את שמחה לקבל אורחים? גלריית קריית האמנים החדשה, קריית טבעון, אוצרת: ענת גטניו.
2002 – לבנות, גלריית הקיבוץ, תל אביב, אוצרת: טלי תמיר.
2002 – לבנות, מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, קיבוץ אשדות יעקב מאוחד, אוצרת: רות שדמון.
2007 – מסיטה, גלריית האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, אוצר: אליק מישורי.
