בישראל היא חולפת נדירה, בעיקר בדרום הארץ ומזרחה. נדירה יותר באביב מאשר בסתיו (בעיקר בחודשים נובמבר–דצמבר).[2]
טקסונומיה ואטימולוגיה
שם הסוג Ficedula הוא מלטינית ומתייחס לציפור קטנה אוכלת תאנים (ficus, "תאנה"), שאמור לעבור להתייחס לסבכי שחור-כיפה בחורף. שם המין הספציפי parva גם הוא מלטינית, ומשמעותו "קטן".[3]
חטפית טייגה (Ficedula albicilla, Pallas, 1811) היא מין אסייתי, שנחשבה בעבר תת-מין של חטפית גמדית, ובניגוד אליה גרונה האדום מוקף באפור ושירתה שונה.
תפוצה ובית גידול
היא מתרבה במזרח אירופה וברחבי מרכז אסיה. היא מין נודד, החורף בדרום אסיה. זוהי מזדמנת קבועה במערב אירופה, בניגוד לחטפית לבנת-עורף המתרבה מזרחה יותר ולכן התצפיות בה שם נדירות יותר; שכן כיוון הנדידה שונה.
הן מצויות בעיקר ביערות נשירים, במיוחד ליד מקורות מים. הן בונות קן פתוח בחור עץ או שקע דומה. בתטולה אופיינית 4–7 ביצים. מחקרים על הגעתם באביב לאזורי הקינון בפולין בשנים 1973–2002 מראים שהזכרים חוזרים מוקדם יותר עם עליית הטמפרטורות.[4]
תיאור
חטפית גמדית במדריך קרוסלי
החטפית הגמדית קטנה יחסית, אורכה כ-11–12 ס"מ. הזכר בלבוש קיץ בצבעי חום מלמעלה ולבן למטה, עם ראש אפור וגרון כתום. המקור שחור ובעל צורה רחבה אך מחודדת האופיינית לאוכלי חרקים אוויריים. מלבד לכידת חרקים במעוף, מין זה לוכד זחלים בסבך העצים וגם מלקט פירות יער. בסיס נוצות הזנב החיצוניות לבן, ולעיתים קרובות הזנב מועף כלפי מעלה כשהן יושבות ותרות אחרי טרף, שנתפס במעוף או לפעמים מהקרקע. בחורף הן לרוב שקטות יותר, אבל יש להם קריאת "צ'יפ-צ'יפ-צ'ר-ררר" טיפוסי לחטפיות. בעונת החיזור שלהן, השיר מורכב משריקות מלודיות, כמו זו של חטפית שחורת-עורף.
לזכרים שאינם בלבוש חיזור, לנקבות ולצעירים, יש ראשים חומים והם חסרים את הצווארון בגרון, אך ניתן להבדיל אותם בקלות משאר החטפיות בשל גודלם ודפוס הזנב הדומה לזה של סלעיות, עם T כהה הפוך על צידי הזנב הלבנים.
