חוק שירות עבודה בשעת־חירום, תשכ"ז–1967

פרטי החוק
תאריך חקיקה	10 ביולי 1967
תאריך חקיקה עברי	ב' בתמוז תשכ"ז
גוף מחוקק	הכנסת השישית
חוברת פרסום	ספר החוקים 503 מ-20 ביולי 1967, עמ' 86
הצעת חוק	ממשלתית
משרד ממונה	משרד העבודה
מספר תיקונים	11
נוסח מלא	הנוסח המלא

חוק שירות עבודה בשעת־חירום, תשכ"ז–1967 אושר בשנת 1967 בכנסת השישית, ובא להבטיח את כוח האדם הנחוץ להפעלתם התקינה של שירותים ומפעלים חיוניים בשעת חירום.

הצעת החוק הוגשה לכנסת באוגוסט 1966, ובאה להחליף את תקנות ­שעת ­חירום לגיוס כוח אדם, תש"ח­-1948, לאחר שחלק מתקנות אלו בוטלו על ידי שר העבודה. החוק המוצע כלל שינויים וחידושים הנובעים, בין השאר, מהניסיון בענייני גיוס כוח אדם שנצטבר בידי המפקח הכללי על כוח האדם במשרד העבודה, ובידי הממונים על גיוס כוחות הביטחון במשרד הביטחון.

דברי ההסבר להצעת החוק מציגים את מטרתו:

מטרת החוק להבטיח את הפעלתם התקינה והבלתי מופרעת של שירותים ומפעלים חיוניים בשעת חירום והוא יופעל שעה שיוצא צו גיוס ליחידות מילואים, שלא במסגרת של שירות חודשי או שנתי רגיל, על פי סעיף 26 לחוק שירות ביטחון, תשי"ט-­1959 [נוסח משולב]. גיוס מעין זה מוציא אנשים רבים מנקודות מפתח של המשק, ממפעלים ומשירותים החיוניים להגנת המדינה או לביטחון הצבור או לקיום אספקה או שירותים חיוניים. כדי למלא חסרונם מורה החוק המוצע על הטלת חובה של שירות עבודה שיאפשר לספק את כוח האדם הדרוש להפ­עלת עמדות המפתח של המשק.

החוק אושר בכנסת ב-10 ביולי 1967, וכיוון שהייתה זו שעת החירום שלאחר מלחמת ששת הימים, נקבע בו שפרק ד' שלו, העוסק בקריאה לשירות עבודה, יחול במדינה כולה ביום תחילתו של החוק (שהוא יום פרסומו של החוק, 20 ביולי 1967).^[1]

כאמור בדברי ההסבר להצעת החוק, הוא נועד מלכתחילה להתמודדות עם מצב חירום שנוצר עקב גיוס מילואים. כחלק מלקחי מלחמת המפרץ, אושר בסוף 1997 תיקון לחוק, שבו הורחב החוק גם להתמודדות עם מצב מיוחד בעורף.^[2] בתיקון נוסף הותאם החוק גם להתמודדות עם אירוע אסון המוני,^[3] שבהמשך שונה שמו ל"אירוע חירום אזרחי".

במרץ 2020 שונו הוראות החוק באמצעות תקנות שעת חירום^[4] כך שיותאם גם לשעת חירום שנובעת מקיומה של מחלה מידבקת מסוכנת, וניתנה לשר העבודה והרווחה הסמכות להוציא, לאחר התייעצות עם שר הבריאות, צו הקובע שהוראות פרק ד' לחוק חלות גם בתקופת מגפת הקורונה. צו כזה, שתחולתו על כל שטח המדינה, הוצא ב-19 במרץ 2020.^[5]

החוק מגדיר "שירות עבודה" – עבודה במפעל חיוני או עבודה במפעל למתן שירותים קיומיים. בהתאם לחוק כל תושב קבוע בישראל, למעט חייל, שוטר, וכן אשה הרה או לפני תום שנה אחת אחרי לידתה, חייב בשירות עבודה. במסגרת משרד העבודה מונה מפקח כללי על כוח האדם, העוסק בהפעלתו של חוק זה. שר העבודה (להלן "השר") רשאי לקרוא לאדם החייב בשירות עבודה לאימון לשירות עבודה, שיכשירו לביצוע התפקיד המיועד לו בשעת חירום. מי שנקרא לאימון כזה זכאי לתגמול מהמוסד לביטוח לאומי, שכלליו זהים לאלה של תגמולי מילואים.

פרק ד' לחוק, הוא לבו של החוק, והוא עוסק בקריאה לשירות עבודה (ריתוק משקי). בהתאם לפרק זה, כאשר גויסו מילואים בצו 8, או כאשר הוכרז מצב מיוחד בעורף, או כאשר הוכרז על אירוע חירום אזרחי לפי הוראות סעיף 90ב לפקודת המשטרה, רשאי השר להכריז בצו, שפרק זה יחול במדינה כולה או בחלק ממנה, בדרך כלל או בענף משק מסוים.

סעיף 17 לחוק קובע שהשר רשאי לקרוא בצו את כל העובדים במפעל חיוני או במפעל למתן שירותים קיומיים ערב תחילתו של הצו, בין כשכירים ובין כעצמאיים, החייבים בשירות עבודה, או כל חלק מעובדים אלה, לשירות עבודה באותו מפעל. מי שנקרא לשירות עבודה כאמור קרוי "מגויס־פנים", והוא למעשה עובד שמחויב להגיע למקום עבודתו הרגיל, חוך שחלים עליו כלליו של חוק זה.

סעיף 18 לחוק קובע שהשר רשאי בצו לקרוא לשירות עבודה שלא במסגרת סעיף 17 כל אדם או כל סוג בני אדם החייבים בשירות עבודה. מי שנקרא לשירות עבודה לפי צו זה ייקרא "מגויס־חוץ", והוא אדם שמועבר ממקום עבודתו הרגיל למקום עבודה אחר.

מי שנקרא לשירות עבודה, בין כמגויס־פנים ובין כמגויס־חוץ, חייב להתייצב בזמן, במקום ולפני הרשות שנקבעו לכך בצו ולבצע כל עבודה שתוטל עליו על ידי מי שנקבע לכך בצו ולהמשיך באופן סדיר בעבודה זו כל עוד הצו בתקפו. למניעת התנגשות בין קריאה של אדם לשירות מילואים וקריאתו באותו זמן לשירות עבודה, נקבע שמגויס שנקרא להתייצב למילואים פטור באותה עת מחובת שירות עבודה. מגויס זכאי לשכר בעד עבודתו, בהתאם לנהוג במפעל שאליו גויס.

על עבודתו של מגויס לא יחולו הוראות חוקים אלה:

• חוק החניכות, תשי"ג–1953;
• חוק עבודת הנוער, תשי"ג–1953, אם המגויס צעיר כמשמעותו באותו חוק;
• חוק עבודת נשים, תשי"ד–1954;
• חוק שירות התעסוקה, תשי"ט–1959.

בנוסף מצומצמות זכויותיו של מגויס לפי חוק שעות עבודה ומנוחה ולפי חוק חופשה שנתית.

קריאת תושבים לאימון לשירות עבודה, בהתאם להוראות פרק ג' לחוק, נעשית באופן שוטף על ידי משרד העבודה. הפעלתו של פרק ד' לחוק, העוסק בקריאה לשירות עבודה, נעשית לעיתים רחוקות. דוגמאות:

• בתחילתה של מלחמת לבנון השנייה הוצאו צווים להחלת פרק ד' בצפון ישראל, בשטח שהוכרז על ידי שר הביטחון לפי חוק ההתגוננות האזרחית.^[6]
• בתחילתו של מבצע עופרת יצוקה הוצא צו להחלת פרק ד' בשטח ברדיוס 40 ק"מ מגבול רצועת עזה, שהוכרז על ידי שר הביטחון לפי חוק ההתגוננות האזרחית.^[7]
• בתחילתו של מבצע עמוד ענן הוצא צו להחלת פרק ד' בשטח ברדיוס 40 ק"מ מגבול רצועת עזה, שהוכרז על ידי שר הביטחון לפי חוק ההתגוננות האזרחית.^[8]
• בתחילתו של מבצע צוק איתן הוצאו צווים להחלת פרק ד' בשטח ברדיוס 40 ק"מ מגבול רצועת עזה, שהוכרז על ידי שר הביטחון לפי חוק ההתגוננות האזרחית.^[9]
• ב-19 במרץ 2020 הוצא צו להחלת פרק ד' על כל שטח המדינה,^[5] בהתאם לסמכות שניתנה לשר העבודה והרווחה ימים אחדים קודם לכן בתקנות שעת חירום, במסגרת המאבק בהתפרצות נגיף הקורונה בישראל.
• ב-7 באוקטובר 2023 הוצא צו כאמור בקשר למלחמת חרבות ברזל^[10]; והורכבה ועדת שירות עבודה לצורך ישומו^[11].

• מנחם גולדברג ונחום פינברג, דיני עבודה, הוצאת סדן, פרק 29 - חוק שירות עבודה בשעת חירום.

מדיה וקבצים בנושא חוק שירות עבודה בשעת חירום בוויקישיתוף

• חוק שירות עבודה בשעת־חירום, תשכ״ז–1967, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
• היסטוריית החקיקה של חוק שירות עבודה בשעת חירום, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
• רשות כח אדם לשעת חירום באתר של משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים