על פי החוק, על גוף המצוי בתווך זורם (נוזל או גז) פועל כוח בכיוון מנוגד לכוח הכובד (תאוצת המערכת במקרה הכללי), השווה למשקלו של זורם שנפחו כנפח הגוף ושצפיפותו כמו של הזורם שמסביב לגוף. למשל, אם כדור בנפח של ליטר שקוע במים, יפעל עליו כוח כלפי מעלה השווה למשקל של ליטר מים באותה צפיפות של המים המקיפים את הגוף.
אין להתבלבל בין כוח הציפה (buoyancy) לבין כוח העילוי. כוח הציפה פועל על הגוף בכיוון הפוך לכיוון פעולת המשקל, וניתן להתייחס אליו כאילו הוא פועל במרכז הגאומטרי של חלק הגוף הנמצא בתווך (נקרא גם "מרכז הציפה").
הגוף הנמצא בתוך התווך דוחק חלק מהתווך בנפח זהה לשלו. הן לגוף הדוחק והן לתווך הנדחק יש צפיפות, המתבטאת ביחס בין המסה לנפח. מכאן נובע שאם צפיפותו של הגוף קטנה מצפיפותו של התווך אזי הגוף יצוף (כי כח הציפה שווה למשקל התווך שנדחה והוא גדול יותר ממשקל הגוף), ואם להפך - הוא ישקע. בהקשר של מים כתווך, צפיפות יחסית זו מכונה משקל סגולי.
במילים אחרות ניתן לתאר את הכוחות על גוף השקוע בנוזל כך: המשקל מושך את הגוף כלפי מטה, אך ככל שירד מטה הוא ידחק נפח יותר גדול מהנוזל ולכן יאבד משקל השווה למשקל הנוזל הנדחק. אם המשקל הסגולי הממוצע של הגוף הוא פחות ממשקלו הסגולי של הנוזל, הגוף יגיע לשיווי משקל כאשר חלקו שקוע בנוזל וחלקו צף מעליו. שיווי משקל זה יקרה כאשר משקל הנוזל שנדחק שווה למשקלו הכולל של הגוף. זהו מקור המונח הדחק כיחידת משקל של כלי שיט.
פעולת המנגנון הקרוי צוללן קרטזי מבוססת על חוק ארכימדס. חוק זה גם מסביר תופעה העשויה להפתיע: אף על פי שממבט ראשון נדמה שהציפה על-פני המים תלויה בעיקר במשקל, אדם שמן צף בקלות רבה יותר מאדם רזה. כמוסבר לעיל, בציפה הגורם הקובע הוא היחס בין מסת הגוף לבין נפחו, ולא המשקל.
בלי קשר לחוק ארכימדס, גם מתח פנים של נוזל יכול לגרום לגוף שצפיפותו גבוהה לא לשקוע בנוזל שצפיפותו נמוכה יותר.
