חופת מיין (על שם האזור הגאוגרפי שסביבות נהר המיין בגרמניה^[1], נקראת גם חופה דמיין) היא טקס חופה שהיה נהוג ביהדות אשכנז, בנוסף לטקס החופה הרגיל.

בעוד שבטקס הנישואים המוכר כיום מברכים ברכת חתנים פעם אחת לפני הסעודה (במהלך טקס החופה), במסכת סופרים^[2] מובא מנהג לברך ברכת חתנים בבוקר ובערב, קודם הסעודה. מנהג זה הגיע ככל הנראה כדי לצאת ידי השיטות שסוברות שאין לברך ברכת חתנים קודם החופה, ושתי החופות היו שתי צורות של חופות לצאת ידי כל השיטות.

המנהג לקיים שתי חופות נמשך בתקופת הגאונים והראשונים. בתשובות הגאונים מרב שר שלום גאון^[3], נאמר שגם ברכת החתנים נאמרת בבוקר, ואף שבע ברכות, וכן הובא בספר תניא רבתי^[4]. במחזור ויטרי ובספר האורה מחו על המנהג^[5]. בשו"ת גינת ורדים ניתן למצוא סימוכין למנהג^[6]. במקומות בהם היה נהוג טקס זה, היה הוא עיקר מעשה הנישואין, וטקס החופה השני היה לקידושין. לקיחת הכלה בידה, הוא הקנין של החופה, על פי דברי התלמוד "מסירתה זו היא כניסת לחופה".

לפני תפילת שחרית של יום החתונה, הולכים המשתתפים בטקס לבית אבי החתן ומלווים את החתן לחצר בית הכנסת או לפתח אולם החתונה. הרב מוליך את החתן למקום החופה, כשהמשתתפים מלווים את החתן בלפידי אש תוך כדי שירה. הרב מושיב את החתן על ספסל, כשבינתיים הולכים לבית הכלה להביאה למקום החופה. הכלה הולכת עם חברותיה ומלוותיה, כשפניה מכוסות בבד, ושתי השושבינות מוליכות אותה. בבוא הכלה, מעמיד הרב את החתן ומוליכו לקבל את פני הכלה, כשלצידם הולכים כמה מחשובי הקהל. החתן הושיט את ידו לכלה, בעוד הרב אוחז בידו, והזוג מתיישב על הספסל. הציבור משליך חיטים על הזוג וקורא לעברם: "פרו ורבו". הזוג יושב יחד על הספסל. לאחר זמן קצר השושבינות מחזירות את הכלה לביתה, והחתן הולך לבית הכנסת לתפילת שחרית, כשהקהל והילדים מובילים אותו.

בשונה ממנהגי הראשונים, בחופת מיין לא ברכו ברכת חתנים וברכת נישואין במהלך חופת הבוקר, אלא רק בחופה ובקידושין בערב. סימוכין למנהג זה, נמצא בהגהות מרדכי^[7], שניתן להקדים את החופה לקידושין, ולכן בברכת החתנים חותמים "על ידי חופה וקידושין", חופה לפני קידושין.

מנהגים דומים ניתן למצוא בתוספות^[8] המביאים מנהג שמוליכים את הכלה לבית החתן בבוקר יום החופה. ובתקופות מאוחרות יותר, בפולין נהגו לבוא בבוקר יום החופה לכסות את פני הכלה^[9].

בעקבות חורבן קהילות גרמניה והגירת רוב יהודי גרמניה לארצות הברית וישראל, פסקו רוב יוצאי גרמניה מלערוך חופת מיין (כמו גם מנהגים נוספים). אולם, מעטים מיוצאי גרמניה ממשיכים גם כיום נוהגות לערוך את טקס חופת מיין, ואף מציבים את הדבר כתנאי לשידוך עם ילדיהם.

• בנימין שלמה המבורגר, "שתי חופות ביום הנישואין" ו"חופת מיין", בתוך שרשי מנהג אשכנז ד, מכון מורשת אשכנז, בני ברק תשס"ד, עמ' 463–583.