חברת אהבת תורה הייתה הקהילה המאורגנת של דתייםיוצאי גרמניה בחיפה, שנוסדה בשנת תרצ"ג, 1933. הקהילה היוותה מרכז קהילתי ליוצאי גרמניה ומלבד בית הכנסת שלה הקימה בעיר גם את בית הספר הריאלי לבנים "יבנה", הסניף המקומי של תנועת הנוער "עזרא" וגן הילדים "אהל יעקב".
מורה דרכה הראשון של הקהילה היה הרב אברהם יצחק קליין (אב"דנירנברג וחבר מועצת גדולי התורה) שלא הסכים לשמש כרבה הרשמי של הקהילה בגלל היותה ציונית. הרב הרשמי הראשון היה הרב משה פינדלינג, מחבר "תחוקת העבודה" ומראשי מערכת הרבנות העירונית. אחרי פטירתו ועד הפסקת פעילותה של הקהילה כיהן בתפקיד זה הרב יעקב סטפנסקי.
צמיחת הקהילה
במהלך העלייה החמישית הנקראת גם "עליית היקים" התיישבו בחיפה מספר משפחות של עולים מגרמניה, וכך נוצרה הקהילה. בתחילה התקיים מניין עראי בבתי המשפחות, ולאחר זמן מה עבר לבית הכנסת אהבת תורה ברחוב מיכאל 1. שלושת מייסדי הקהילה הראשיים הם: החבר ר' משה גוטמן, ר' שמעון גרינולד ור' יואל קסלר.[1] ברבות השנים, הפך המקום בבית הכנסת צר מהכיל את הציבור הרחב שהתלקט סביב הקהילה, ובשנת תשכ"ג (1963) הונחה אבן הפינה לבית הכנסת החדש שנבנה באותו מקום, ונחנך כעבור שנה. המבנה נבנה מתרומות פרטיות של חברי הקהילה, וכן מתרומה של הקהילה היהודית במינכן.[2]
לאחר ליל הבדולח, הובאו ארצה ספרי תורה מבתי כנסת בגרמניה שחרבו, והם הוכנסו בטקס מיוחד לבית הכנסת חברת אהבת תורה.[3]
חלק מחברי הקהילה הגיעו מצפון גרמניה ומזרחה, שבהם נהגו כמנהג אשכנז המזרחי (הקרוב יותר למנהגי מזרח-אירופה – מנהג פולין), וחלקם מדרום-מערב גרמניה, שם נהג מנהג אשכנז המערבי. משכך, מנהגי הקהילה שילבו חלקים ממנהג פולין וחלקים ממנהג אשכנז המערבי, לצד דברים נוספים בהם אימצו בני הקהילה את המקובל בארץ ישראל (כמופיע בלוח לארץ ישראל).[5] בשנותיה הראשונות של הקהילה, התקיימו בימים הנוראים שני מניינים (גם עקב חוסר מקום בבית הכנסת), האחד בנוסח אשכנז המערבי והשני בנוסח פולין, אך עם הקמת המבנה החדש של בית הנכסת אוחדו שני המניינים למניין אחד, ובהכרעת הרב יהושע קניאל הוחלט להתפלל בו בנוסח פולין.[6] משהגיעו חלק מחברי הקהילה לארץ ישראל, התחילו להתפלל בהברה ספרדית,[7] ובכלל הקהילה לא קיימה את כל מנהגי יהדות גרמניה. למשל בקהילה התפשרו שחלק מהקדישים נאמרו על ידי מספר אנשים ובחלקם שמרו על המנהג המקורי שרק אחד אומר כל קדיש, והשמיטו את רוב רובם של הפיוטים (חוץ מבימים נוראים, גשם וטל, וסליחות). מבחינות אחרות, הקהילה נהגה על פי הספר "מנהגי פרנקפורט".
לאחר שנפטרו רוב חברי הקהילה, הצעירים עברו לשכונת אחוזה ולערים אחרות ובית הכנסת נסגר. מבנה בית הכנסת נמסר לחסידי ויז'ניץ.[דרושה הבהרה]
דמויות בקהילה
רבני הקהילה הרב משה פינדלינג והרב יעקב סטפנסקי, חזני הקהילה הראשיים היו ברוך היידינגספלד[10] ואורי שטראוס. עוד מחברי הקהילה – האחים קורט ויהודה (לודוויג) קלרמן, בניו של קורט אורי ואלי, ובנו של לודוויג הפרופ' אהרן קלרמן, פרופ' דוד מרצבך,[11] בנימין דרייפוס, פסח ונחמן שטרנפלד. עוד דמות שבלטה בקהילה היא הרב מאיר גרוסמן שהיה עולה לתורה בתואר "מורנו ורבינו"(שהיא דרגה אחת מעל "חבר"), אליו היו פונים לעיתים בשאלות הלכתיות. רב קיבוץ שעלבים, הרב אהרן מרצבך אף הוא גדל בקהילה. חלק מהנופלים במלחמת שלום הגליל היו בני הקהילה.[12]
מפעלי הקהילה
הקהילה ייסדה את "ארגון נשים דתיות", את החברא קדישא של חיפה, את 'מקור חיים', ארגון שדאג לשיעורי תורה,[13] וכן ארגון צדקה. בשנת תש"ן (1990) הוציאה הקהילה את "ספר היובל של קהילת אהבת תורה". עד לבנייתו מחדש של בית הכנסת, שכן בו גם כולל האברכים של הרב יעקב ניסן רוזנטל.[2]
