הכפר היה המאוחר שבכפרי הצ'רקסים בארץ ונבנה אחרי שכפר כמא וריחניה כבר היו מיושבים מספר שנים. עם זאת הכפר היה הגדול שבכפרי הצ'רקסים בארץ. לורנס אוליפנט כתב בשנת 1884 על "שניים או שלושה יישובים צ'רקסיים במישור השרון", אך כנראה התכוון לשני היישובים שהיוו את ח'ירבת צ'רקס, שהיה שם מאוחר יותר.[4] חלק מהצ'רקסים התיישבו גם בקיסריה וביישובים אחרים בסביבה.
קיימות עדויות אודות סכסוכים ומגפות, והכפר אכן נעזב בשנת 1910 עקב מחלת המלריה. מרבית העוזבים פנו לכפרים הצ'רקסיים בירדן ומיעוטם פנו לכפר כמא וריחנייה. לאחר נטישת הצ'רקסים, אוכלס הכפר בידי ערבים מבאקה אל-גרבייה שכינו את המקום "ח'רבת סרכס".[5] ב-15 באפריל 1948, בזמן מלחמת העצמאות, הוצאו לכפר צווי גירוש על ידי אנשי ההגנה והוא פונה מיושביו. בסוף אפריל או בתחילת מאי, בסיועם של אנשי היישובים היהודיים, הרסה ההגנה את הבתים בכפר.[6]
מהכפר נותרה באר המים שעומקה 12 מטרים ושימשה את חקלאי גן שמואל להשקיה עד שנות ה-60 של המאה ה-20, כמו כן בית הקברות שהפך ל"שמורת אלון".
^צבי אילן, טורקמנים, צ'רקסים ובוסנים בצפון השרון, השרון בין ירקון לכרמל, עמ' 280
^יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 103, הערה 7: בערבית אין אות צ', ומשום כך השם "צ'רקסים" מופיע בערבית בצורה "סרכּס" או "ג'רכּס".