PROFILPELAJAR.COM

ועדת אגרנט
	ועדת אגרנט בישיבה מיום 27 בנובמבר 1973 תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.; נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
ייסוד הוועדה	21 בנובמבר 1973
פירוק הוועדה	30 בינואר 1975
יו"ר	שמעון אגרנט
תחומי שיפוט	מלחמת יום הכיפורים
חברים
	משה לנדוי; יצחק ארנסט נבנצל; יגאל ידין; חיים לסקוב;

ערך זה עוסק בוועדת החקירה הממלכתית לחקר אירועי מלחמת יום הכיפורים. אם התכוונתם לוועדת המשפטנים שהגדירה את סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, ראו ועדת אגרנט (היועץ המשפטי לממשלה).

מלחמת יום הכיפורים

ועדת החקירה – מלחמת יום הכִפורים, הידועה בכינויה ועדת אַגְרָנָט, הייתה ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה ב־21 בנובמבר 1973 כדי לחקור את נסיבות פריצתה של מלחמת יום הכיפורים. הוועדה הוקמה פחות מחודש לאחר הפסקת האש ובטרם שבו החיים למסלולם.^[1] בראש הוועדה ישב נשיא בית המשפט העליון ד"ר שמעון אגרנט וחבריה היו השופט משה לנדוי, מבקר המדינה ד"ר יצחק נבנצל והרמטכ"לים לשעבר פרופ' יגאל ידין וחיים לסקוב.

פעילות הוועדה

בהחלטת הממשלה הוגדר כי הוועדה תחקור את הכנות צה"ל למלחמה, את המידע שהתקבל בימים שקדמו למלחמה, ואת מהלכי המלחמה בימים שקדמו לבלימת האויב. בהתאם לכך, הוועדה הגבילה את חקירתה לימים שקדמו למלחמה ולשלושת ימי המלחמה הראשונים, עד לכישלון מתקפת הנגד בחזית הדרום ב־8 באוקטובר.

הוועדה שמעה 90 עדים במשך 156 ישיבות. כמו כן נגבו עדויות של 188 אנשים לפני אוספי החומר של הוועדה. הוועדה אספה 424 מסמכים, ונוסף על כך אוספי החומר אספו 131 מסמכים בשביל הוועדה. אוספי החומר, שהופקדו על ריכוז החומר וארגונו, היו אלוף (מיל') יוסף אבידור, אלוף (מיל') משה גורן, תת־אלוף (מיל') שמעון גלבוע, אלוף-משנה (מיל') ישראל כרמי, אלוף-משנה (מיל') יהושע נבו, אלוף-משנה (מיל') משה תמיר, אלוף-משנה (מיל') יעקב חסדאי ורב־סרן (מיל') יואב גלבר. מזכיר הוועדה היה השופט דוד ברטוב, וסגן מזכיר הוועדה – עורך הדין אהרן אמינוף.^[2] בזמן דיוני הוועדה קמו כמה תנועות מחאה, הידועה בהן של מוטי אשכנזי, שדרשו פעולה בעקבות הכשלים שנתגלו במלחמה.

ב־1 באפריל 1974 הגישה הוועדה דו"ח ביניים, שפורסם בתקשורת למחרת ועורר סערה. היא קבעה כי היו בידי אגף המודיעין (אמ"ן) ידיעות מתריעות רבות על המלחמה הקרבה, אולם הוא העריך אותן לא נכון עקב שימוש כושל במה שהוועדה קראה לו הקונספציה (כנראה בעקבות עדותו של ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא). הוועדה המליצה להעביר את זעירא מתפקידו ולא להעסיק עוד בתפקידי מודיעין את ראש מחלקת מחקר באמ"ן, תא"ל אריה שלו, קצין המודיעין של פיקוד הדרום, סא"ל דוד גדליה, וראש ענף מצרים במחלקת מחקר, סא"ל יונה בנדמן.^[3]

על אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש) הטילה הוועדה את האחריות לכך שלאחר קבלת ההתרעה על המלחמה בבוקר יום הכיפורים, הוא לא פרס כהלכה את הכוחות שעמדו לרשותו בחזית תעלת סואץ. הוועדה הטילה על כתפי הרמטכ"ל דוד אלעזר את האחריות לכשלים המבצעיים והמודיעיניים שאירעו עד לפריצת המלחמה, ואשר גרמו לתוצאותיה הקשות.

הוועדה הטילה את האחריות לכשלים המודיעיניים על הדרג המבצעי, ולעומת זאת לא מצאה דופי בהתנהגותו של שר הביטחון משה דיין, ושיבחה את התנהגותה של ראש הממשלה גולדה מאיר.^[4]

בעקבות פרסומו של דו"ח הביניים התפטר אלעזר מתפקידו, זעירא וגונן הודחו משירות פעיל בצה"ל, וגולדה מאיר התפטרה כשבוע לאחר מכן, בעקבות לחץ ציבורי כבד, חרף מסקנות הוועדה, שלא מצאה כי היא אחראית למחדל. בממשלה שהוקמה אחר כך, בראשות יצחק רבין, לא שובץ דיין לתפקיד כלשהו.

בעדותו סיפר רב-אלוף אלעזר בין השאר כי אריאל שרון, מפקד אוגדה 143, רצה להגיע לקהיר גם אחרי המלחמה. הרמטכ"ל גם תקף את דיין, שלטענתו פסל על הסף מתקפת מנע וגיוס מילואים מחשש ש"יגידו שאנחנו התחלנו".

ב־10 ביולי 1974 הוגש דו"ח נוסף, וב־30 בינואר 1975 הוגש הדו"ח הסופי, שלאחריו התפזרה הוועדה. להבדיל מדו"ח הביניים הראשון, פרסום שני הדו"חות הללו כמעט לא עורר הד ציבורי. רוב עמודי הדו"חות נקבעו כחסויים למשך 30 שנה, אולם בשנת 1995, בעקבות עתירה לבג"ץ, הותרו לפרסום כל הדו"חות, למעט כ־48 עמודים שנותרו חסויים.

ב־7 באוקטובר 2008, 35 שנה לאחר המלחמה, שחררה הצנזורה לפרסום כמה מהעדויות שנותרו חסויות: בין השאר כ־130 עמודים מעדותו של הרמטכ"ל אלעזר, ועוד חלק נכבד מעדויותיהם של דיין, שרון, גורודיש וראש לשכתו של ראש אמ"ן, גדי וינר. בחלוף כמעט חמש שנים, ב־12 בספטמבר 2013, שחררה הצנזורה גם חלקים נכבדים מעדותה של ראש הממשלה ומעדותו של ראש אמ"ן.

המלצות הוועדה

מעבר למסקנות האישיות (שזכו למרב תשומת הלב הציבורית), כללו שלושת דו"חות הוועדה המלצות מפורטות בנושאים רבים, בהם דרכי קבלת ההחלטות בצבא ובממשלה, הדרכה, משמעת, היערכות למלחמה, ומבנה המודיעין וחלוקת העבודה בין אמ"ן, המוסד, מחלקת המחקר של משרד החוץ ואגף התכנון. בפרט המליצה הוועדה על:

מינוי יועץ לענייני מודיעין לראש הממשלה, שלא יהיה איש צבא סדיר, והפעלת צוות קטן לידו, כדי לאפשר לראש הממשלה להעריך בצורה עצמאית. בזאת חזרה על המלצת ועדת ידין-שרף לבחינתה של חלוקת האחריות והכפיפות של שירותי המודיעין מ־1963.
חיזוק מחלקת המחקר של משרד החוץ וארגונה כמסגרת עצמאית מהמשרד, ומינויה אחראית למחקר המדיני. גם בכך חזרה על מסקנותיה של ועדת ידין-שרף.
שינויים במבנה אמ"ן כדי שעיקר המחקר וההערכה יהיה בעניינים צבאיים; מציאת דרכים לביטוי דעות שונות בקרב אנשי מחלקת המחקר.
הקמת יחידה פנימית להערכת החומר הנאסף בידי המוסד.
הקמה של ועדת שרים מצומצמת לענייני ביטחון.

ראש הממשלה יצחק רבין הביא בחשבון את המלצות הוועדה (אף שהוא מתח ביקורת על המלצותיה האישיות בספרו "פנקס שירות"). הוא מינה את רחבעם זאבי ליועץ לענייני מודיעין ולאחריו את יהושפט הרכבי. ראשי הממשלה אחריו, ובכללם הוא עצמו בקדנציה השנייה שלו, לא מינו עוד יועצים לענייני מודיעין.

ההמלצה להעביר את עיקר המחקר המדיני מאמ"ן למשרד החוץ לא יצאה לפועל, אם כי מחלקת החקר הפכה ל"מרכז למחקר ולתכנון מדיני", אך השפעתו נותרה מוגבלת. במוסד, לעומת זאת, התפתח גוף מחקר בעל השפעה. נוסף לכך הוקמה באמ"ן מחלקת הבקרה ("איפכא מסתברא") וחוזקו גופי המודיעין של יחידות השדה והפיקודים. בכך הוגשמה במידת מה מטרת הוועדה ליצור פלורליזם בקהילת המודיעין.

ועדות חקירה מאוחרות יותר, כדוגמת הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק, נדרשו לסוגיות אלה.

ביקורת על דו"ח הוועדה

עד היום דו"ח הוועדה הוא מקור לחילוקי דעות במישור המהותי, במישור האישי ובמישור הפרסונלי. ביקורת נמתחה על ההחלטה שהוועדה תחקור את האירועים שאירעו עד 8 באוקטובר 1973 ולא עד סיום המלחמה (24 באוקטובר). כך זכה לביקורת גם יחסה המקל של הוועדה לאחריותו המיניסטריאלית של הדרג המדיני, ובפרט זו של שר הביטחון משה דיין, שעליו אמרה הוועדה: "כל עוד הוא מקבל את דעת יועציו אין הוא נושא באחריות אישית".

ההיסטוריון הצבאי ד"ר צבי לניר כתב ב-1983 את הספר "ההפתעה הבסיסית: מודיעין במשבר". לטענת לניר, בניגוד לתפיסת הוועדה, ולמסמכים נוספים שנכתבו אודות הפתעת מלחמת יום הכיפורים, ההפתעה לא נבעה ממידע חסר אצל המעריכים או בקרב מקבלי ההחלטות, דבר שיכול להוביל ל"הפתעה מצבית", אלא ממערכת מושגית לא רלוונטית הגורמת ל"הפתעה בסיסית". הפתעה בסיסית, נובעת מפער תפיסתי, ועל כן מידע נוסף לא מסייע להתמודדות עימה.^[5] לניר ניתח את התוכניות האופרטיביות של צה"ל ערב מלחמת יום הכיפורים, וטען כי התפיסה הבסיסית כולה הייתה בלתי רלוונטית, וכי ההפתעה המודיעינית היא נדבך חלקי בלבד בהפתעה העמוקה יותר שחוו צה"ל והחברה הישראלית. במצב זה, גם לאחר שהאירוע התרחש, המערכת אינה יודעת כיצד להגיב. לפי לניר, ההפתעה הבסיסית לא נבעה מקריאה לא נכונה של הידיעות, אלא מהיבטים זהותיים בסיסיים כגון מתפיסת הישראלים את עצמם למול צבאות ערב, וחוסר התייחסו לנושאים מערכתיים. לימים טען לניר כי סוג זה של הפתעה היווה בסיס גם לכשלים נוספים כמו כישלון השטאזי של מזרח גרמניה לחזות את נפילת חומת ברלין ואת הסיבה היסודית לכשל המודיעין הישראלי לחזות את מתקפת שבעה באוקטובר, שכן לטענתו, ההנחה הבסיסית של שירותי המודיעין, לפיה השגת מידע רב ומדויק יותר על האויב, יאפשרו להם לספק הערכת מודיעין מדויקת יותר, אינה נכונה.^[6]

ביקורת נמתחה אף על המלצתה של הוועדה, שבאה כלקח מהכישלון המודיעיני טרם המלחמה, שאין לסמוך על ניתוח הכוונות של האויב, אלא על צה"ל להיערך על סמך הערכת יכולותיו של האויב. שלושים שנה מאוחר יותר כתב על כך גיורא איילנד, ראש המועצה לביטחון לאומי: "הן האיסור להביא בחשבון כוונות והן ההתמקדות בסיכול האיומים – שני מסרים מרכזיים של ועדת אגרנט – שיבשו ועיכבו לאורך שנים תהליכים של בנייה והיערכות בצה"ל".^[7]^[8]

אחת השאלות שהתעוררו היא האם ידעו הוועדה או העומד בראשה על פגישתה של גולדה מאיר עם חוסיין, מלך ירדן, ב־25 בספטמבר 1973. בפגישה הזהיר חוסיין את ישראל מפני התקפה קרובה מצד מצרים וסוריה. אגרנט טען שלא ידע על פגישה זו, אך ראש המוסד צבי זמיר טען שאין הדבר נכון.^[9]