A Private View at the Royal Academy, 1881, The Crossing Sweeper
בן או בת זוג
Isabella Jane Baker
Mary Alford
צאצאים
Jane Ellen Panton, May Louise Frith, Agnes Catherine Alford, William Powell Alford, Isabelle Frith, Alice Frith, William Powell Frith, Walter Frith, Philip Frith, Mary Fanny Frith
ויליאם פאוול פרית' (באנגלית: William Powell Frith; 9 בינואר1819 – 2 בנובמבר1909) היה צייר אנגלי[1] שהתמחה בנושאי ז'אנר וציורי עלילות בתקופה הוויקטוריאנית. הוא נבחר לאקדמיה המלכותית בשנת 1853. הוא תואר כ"צייר הבריטי הגדול ביותר של הנוף החברתית מאז הוגארת".[2]
ביוגרפיה
ויליאם פאוול פרית' נולד באולדפילד, בסמוך לריפון בצפון יורקשייר, ב-9 בינואר 1819. פרית' נדחף לאמנות על ידי אביו, שהיה בעל בית מלון בהרוגייט. פרית' היה דוד ויועץ לצייר דיוקנאות האנגלי הנרי קייוורת ריין (1872–1932).[3]
הוא עבר ללונדון בשנת 1835, שם החל את לימודי האמנות הרשמיים באוניברסיטת סאס ברחוב שארלוט, לפני שלמד בבית הספר של האקדמיה המלכותית. פרית' החל את הקריירה שלו כצייר פורטרטים והציג לראשונה במוסד הבריטי בשנת 1838. בשנות הארבעים של המאה ה-19 לעיתים קרובות הוא יצר יצירות על בסיס סיפורים של סופרים כמו צ'ארלס דיקנס, שאת דיוקנו הוא צייר, וכן לורנס סטרן.[4]
קריירה
הוא היה חבר ב״הקליקה״ שכללה גם את הצייר ריצ'רד דאד. ההשפעה העיקרית על עבודתו היו של נושאים ביתיים פופולריים שצייר סר דייוויד וילקי (צייר). הציור המפורסם של וילקי "הפנסיונרים בצ'לסי" היווה דרבון ליצירת הקומפוזיציה המפורסמת ביותר של פרית'. פרית' יצר קומפוזיציות מרובות דמויות מורכבות המתארות את כל מגוון מערכת המעמדות הוויקטוריאנית, כשהן נפגשות ומקיימות אינטראקציות במרחב הציבורי. בציור "חולות רעמסגייט" (1854) הוא תיאר מבקרים ובדרנים באתר הנופש. הוא המשיך "ביום הדרבי", כשהוא מתאר סצינות בקהל במירוץ באפסום דאונס, שהתבסס על צילומי האירוע מאת רוברט האולט. ציור זה משנת 1858 נקנה על ידי ג'ייקוב בל תמורת 1,500 ליש"ט. הציור היה כל כך פופולרי עד שהיה צורך להגן עליו בעזרת מעקה שהותקן במיוחד באקדמיה המלכותית לאמנויות. ציור ידוע נוסף היה "תחנת הרכבת",[5] סצנה של תחנת פדינגטון. בשנת 1865 הוא נבחר לצייר את נישואיו של נסיך ויילס.
בהמשך הקריירה שלו צייר שתי סדרות של חמש תמונות כל אחת, ומספר דרכם סיפורי מוסר כדרכו של ויליאם הוגארת. אלה היו "הדרך להריסות" (1878), על סכנות ההימורים, והסדרה "המירוץ לעושר" (1880) על ספקולציות פיננסיות פזיזות. הוא פרש מהאקדמיה המלכותית בשנת 1890 אך המשיך להציג שם עד שנת 1902.
פרית' היה צייר מסורתי שהכריז על סלידתו מהתפתחויות באמנות המודרנית בכמה כתבים אוטוביוגרפיים (1887–1888). הוא גם התנגד לזרם הקדם-רפאליים ולתנועה האסתטית, אותה הנציח בציורו "תצוגה פרטית באקדמיה המלכותית" (1883). בתמונה נראה אוסקר ווילד, מתומכי התנועה האסתטית ודובר חשוב שלה. הוא מוצג בצורה סטירית כמי שמאתגר את אנשי האמנות בתפיסותיו המודרניות בתוך תצוגת האקדמיה.
בשנותיו המאוחרות יותר, הוא צייר עותקים רבים מציוריו המפורסמים, כמו גם יצירות נועזות מבחינה מינית, כמו "העירום אחרי האמבטיה".
בשנת 1856 הצטלם פרית' על ידי רוברט הוולט, כחלק מסדרת דיוקנאות של" אמנים נאים". התמונה הייתה בין קבוצת תמונות שהוצגה בתערוכת אוצרות האמנות במנצ'סטר בשנת 1857.
חייו האישיים
פרית' התחתן פעמיים. היו לו 12 ילדים מאשתו הראשונה, איזבל, והייתה לו גם פילגש מרי אלפורד, שילדה לו שבעה ילדים נוספים. חייו היו בניגוד בולט לסצנות המשפחתיות האידיאליות שאותן תיאר בציוריו כמו ב"אושר החזרה הביתה"[6]
פרית' התחתן עם מרי אלפורד שנה לאחר מותה של איזבל בשנת 1880. בת ממשפחתו הראשונה, ג'יין אלן פנטון, פרסמה את סיפורם בספר "עלי חיים" בשנת 1908. זהו ספר של זיכרונות ילדות, המתאר את אביה ואת המערכת החברתית ספרותית של המשפחה, בעיקר חברי קבוצת הציירים שנקראה "הקליקה". וולטר פרית', הבן השלישי מנישואיו הראשונים של ויליאם פרית' היה מחברם של ארבעה עשר מחזות ושלושה רומנים.
פרית' קבור בבית הקברות קנסל גרין בלונדון.
מורשת
הרטרוספקטיבה העיקרית הראשונה של ויליאם פרית' לאחר חצי מאה, נערכה בגלריה לאמנות של גילדהול, לונדון בנובמבר 2006. היא הועברה לגלריית Mercer Art בהארוגייט, צפון יורקשייר, במרץ 2007. ציורים של פרית' נמצאים באוספים של כמה מוסדות בריטיים, כולל גלריית האמנות בשפילד, הרוגייט ומוזיאון ויקטוריה ואלברט.