בגיל צעיר הוא התגייס לצבא האנגלי ולחם בקרבות בצרפת במלחמת מאה השנים. הוא נפצע קשה במהלך המצור על הרפלור (1415), אשר במהלכו גם מת אביו מדיזנטריה. בהמשך אותה שנה נהרג אחיו הגדול מייקל דה לה פול, הרוזן השלישי מסאפוק, במהלך קרב אז'נקור, וויליאם הפך לרוזן סאפוק הרביעי. הוא שירת בכל המערכות בצרפת בתקופת שלטונו של הנרי החמישי, מלך אנגליה, ולמרות גילו הצעיר שימש כמפקד העליון של הכוחות האנגליים בנורמנדי בין השנים 1421–1422. בשנת 1423 הוא הצטרף לצבאו של הרוזן מסליסבורי. ב-1424 הוא השתתף בקרב ורניול תחת פיקודו של הדוכס מבדפורד, אולם בהמשך חזר לשירותו של הרוזן מסליסבורי ולחם תחתיו במהלך ארבע השנים הבאות. לאחר מותו של סליסבורי במהלך המצור על אורליאן, מונה ויליאם למפקד המצור במקומו. כאשר העיר שוחררה בידי ז'אן ד'ארק, הוא נאלץ להימלט לז'רגו שם נפל בשבי בידי הצרפתים. הוא נלכד בידי הגיבור העממי הצרפתי גיום רנו. על פי האגדה, ויליאם כל כך התפעל מגבורתו של רנו, עד שהכתיר אותו לאביר ורק אז נכנע בפניו. הוא נותר אסיר של הצרפתים במשך שלוש שנים.
לאחר שחרורו הוא נותר בצרפת, וחזר לאנגליה רק ב-1434. עם חזרתו, הוא מונה למפקד טירת וולינגפורד. הוא הפך לאחד מאנשי חצרו של הנרי השישי, מלך אנגליה הילד, והיה בן-ברית קרוב של הקרדינל בופור. הקרדינל היה אחד האנשים החזקים ביותר בחצרו של המלך הילד, וסאפוק עצמו צבר כח בהדרגה. הישגו הבולט ביותר בתקופה זו היה משא ומתן על נישואיו של המלך עם מרגרט מאנז'ו בשנת 1444. משא ומתן שהוכתר בהצלחה וגרם לכך שהוא קודם מרוזן למרקיז. עם זאת, נוסף סעיף סודי להסכם שהחזיר את הערים מיין ואנז'ו לצרפת. נישואיו שלו התקיימו ב-11 בנובמבר1430 עם אליס צ'וסר נכדתו של ג'פרי צ'וסר.
עם מותם בשנת 1447 של הקרדינל בופור ושל המפרי, דוכס גלוסטר, הפך סאפוק לכח העיקרי מאחורי כסאו של המלך הנרי. הוא קיבל תפקידים חשובים רבים, כולל האדמירל העליון של אנגליה. הוא הפך להיות הרוזן מפמברוק בשנת 1447, ושנה לאחר מכן שודרג תוארו ל"דוכס סאפוק". עם זאת, הוא רכש לעצמו אויבים רבים בחצר המלוכה, אשר חיפשו הזדמנות להפיל אותו. בשנים הבאות נפלו כמעט כל המעוזים האנגליים בצפון צרפת, וההאשמה על כך הוטלה על כתפיו של סאפוק. בין היתר נטען כי בשל כך שכאמור העביר את אנז'ו ומיין לצרפתים, היה לצרפתים קל יותר לכבוש את שאר המעוזים בהמשך. עם כינוס הפרלמנט בנובמבר1449, האופוזיציה שלו הראתה את כוחה בכך שאילצה את אחד מנאמניו, הגזבר אדם מולינס, להתפטר. מולינס נרצח על ידי מלחים זועמים בפורטסמות' ב-9 בינואר1450. סאפוק, בהבנה כי מתקפה עליו עצמו בלתי נמנעת, נאם בפרלמנט והזכיר בפני המלך והשרים את שירותו הארוך למען המדינה עם זאת, ב-28 בינואר הצליחו אויביו לעצור אותו שלא כחוק וכלאו אותו במגדל לונדון. המלך התערב כדי להגן עליו, אולם הבין שהזעם הציבורי כנגדו גדול מדי, ולפיכך אילץ אותו לצאת לגלות בצרפת במשך חמש שנים. עם זאת, במהלך במסעו לקאלה הספינה שלו יורטה על ידי ספינה של אספסוף זועם שרצה להיפרע ממנו. סאפוק נלכד, הועמד למשפט מדומה והוצא להורג בעריפת ראש. גופתו הושלכה לים ומאוחר יותר נמצאה ליד דובר.
