רוהר נולד בעיר מץ שבממלכת פרוסיה (כיום בחבל אלזס-לורן בצרפת המודרנית). הוא התגייס לצבא הקיסרות הגרמנית, ובשנת 1896 הועלה לדרגת לוטננט שני ושרת ברגימנט ה-33 (מגדבורג). בין השנים 1911–1912 שימש כמורה בבית ספר צבאי לירי. הועבר לרגימנט ה-10 (ריינלנד) והועלה לדרגת האופטמן. לבקשתו, הועבר בשנת 1913 לבטליון הרובאים השלישי של המשמר.[1]
ב-8 בספטמבר קיבל רוהר את הפיקוד על הפלוגה. הוא ארגן אותה מחדש, וארסנל הנשק שלה הורחב.[1] הפלוגה תוגברה במחלקתמקלעים וכן במחלקת להביורים. רוהר, שהבין שמהירות היא הגנה טובה יותר משריון, ויתר על אפודי המגן. ההגנה היחידה על החיילים שהשתמש בה הייתה קסדה. הטקטיקה של רוהר הייתה להשתמש בחיילי סער בסדר גודל של כיתה לפשיטה על חפירות בסיוע של ארטילריה ונשקים כבדים. כדי לטהר את החפירות נעשה שימוש ברימוני יד. ב-12 באוקטובר פיקד רוהר לראשונה על היחידה בקרב. הם ביצעו פעולה מוצלחת, ולכדו שתי עמדות צרפתיות.
החל מדצמבר1915 החלה פלוגת הסער לאמן חיילים וקצינים מיחידות גרמניות אחרות בטקטיקת ההסתערות החדשה. במשך הזמן גם ציוד הפלוגה השתנה בהתאם לדרישות הטקטיקה: נעשה שימוש בהנעלה קלה יותר, טלאי עור הולבשו על המרפקים והברכיים של החיילים המסתערים ועוד. בעת אימון היחידות האחרות הפלוגה השתתפה גם בפשיטות על חפירות ובהתקפות על יעדים מוגבלים. ההתקפה הגדולה הראשונה של פלוגת הסער הייתה בקרב ורדן. חלק מחיילי היחידה לא פעלו במהלך קרב זה באופן המצופה, ורוהר נשאל בידי וילהלם, נסיך הכתר מדוע חלק מהחיילים מפגרים מאחור, רוהר השיב שאין לו די נשק ומקלעים, וכן שחלק מהחיילים לא אומנו כיאות ולא הכירו מספיק את רימוני היד כדי לבטוח בהם, חלקם אף נטשו אותם מאחור ביער.[1] כתוצאה מכך, בהוראה אישית מטעם נסיך הכתר, ב-1 באפריל1916 שונה שם הכוח ל"גדוד ההסתערות של רוהר" הכוח הוגדל וניתנו לרוהר תקציבים נרחבים לצורך אימונים ונשק חדשני.
פעולותיהם של חיילי רוהר היו מוצלחות כל כך, עד שבהמשך נשלחו קצינים גרמניים כדי להקים ולאמן יחידות דומות בצבא בולגריה ובצבא האימפריה העות'מאנית.[1] ב-27 במאי פרסם רוהר מדריך קצר בו הוא בוחן את שיטות התקיפה שלו. הגנרל אריך לודנדורף נפגש בספטמבר1916 עם נסיך הכתר ועם רוהר, והתרשם לטובה מחייליו של רוהר. הוא הצהיר שעל כל החיילים בצבא הגרמני לראות בחיילי הסער מודל לחיקוי.[1]
לאחר המלחמה
לאחר המלחמה פורק הגדוד. רוהר המשיך לשרת בצבא הגרמני החדש הרייכסווהר אולם התפטר ב-1921.[1] לאחר מכן חי בליבק עד מותו ב-8 במרץ1930 והוא בן 52. הוא הותיר מאחוריו אשה ושני ילדים.
.svg){kind=small}
