בתקופת המשטר הנאצי בגרמניה הוא מחה על פיטורי פרופסורים יהודים מהאוניברסיטאות, וכן על הדרישה לפרופסורים להצדיע במועל יד נאצי בתחילת שיעוריהם. ב-1935 הוא עזב את הארץ לארצות הברית, שם הציעה לו מכללת סווארת'מור בפנסילבניה משרת פרופסור. הוא לימד בפקולטה במשך 20 שנה, ועשה מחקר מתמשך. סקר של הרבעון Review of General Psycholog (סקירה של פסיכולוגיה כללית), שפורסם ב-2002, דירג את קלר כפסיכולוג ה-50 המצוטט ביותר במאה ה-20.[1]
במהלך השכלתו האוניברסיטאית, קלר למד באוניברסיטת טיבינגן (1905–1906), באוניברסיטת בון (1906–07) ובאוניברסיטת ברלין (1907–09). בעודו סטודנט באחרונה, הוא התמקד בקשר בין פיזיקה לפסיכולוגיה, במסגרת זו למד אצל שני חוקרים מובילים בתחומים אלה, מקס פלאנק וקארל שטומפף, בהתאמה. הוא השלים את עבודת הגמר לדוקטורט שלו (תחת הכותרת Akustische Untersuchungen [חקירות אקוסטיות]) בשנת 1909. עבודת הגמר שלו התייחסה להיבטים מסוימים של פסיכואקוסטיקה (אנ'); שטומפף שימש יועץ לקלר בעבודה זו.
פסיכולוגיית הגשטלט
בשנים 1910–1913, הוא היה עוזר במכון הפסיכולוגי בפרנקפורט, בו עבד עם הפסיכולוגים מקס ורטהיימר וקורט קופקה. הוא וקופקה תפקדו כנושאים למחקריו המפורסמים כיום של ורטהיימר על תנועה לכאורה (או תופעת פי), מה שהוביל אותם בתורם למסקנות לגבי טבעה האינהרטי של הראייה. הם שיתפו פעולה בייסוד גישה הוליסטית חדשה לפסיכולוגיה שנקראת תורת הגשטלט (מהמילה הגרמנית ל"צורה" או "תבנית"), שהיבטים שלה חבים לעבודותיהם המוקדמות יותר של קארל שטומפף (המורה של קלר) וכריסטיאן פון ארנפלס (אנ') (שוורטהיימר השתתף בהרצאותיו באוניברסיטת קארל בפראג).
בהקדמה לספר, "המשימה של פסיכולוגיית הגשטלט" (The Task of Gestalt Psychology), מדגישה קרול פראט (Carroll Pratt) את כעסו של קלר על פרשנות שגויה של הציטוט המפורסם שלו, "השלם שונה מסך חלקיו". אף על פי שאולי נפלה טעות פשוטה בתרגום, הרצאות רבות בספרי לימוד של הפסיכולוגיה המודרנית מתייחסות לתורת הגשטלט באומרן "השלם גדול מסך חלקיו". כאשר משתמשים במילה 'שונה', כפי שאמר קלר במקור, זה מרמז שהשלם אינו דומה לחלקים היוצרים אותו. רוב הפסיכולוגים, לעומת זאת, מבינים ש"גדול יותר" אומר שהקשר בין החלקים הוא בעצמו חלק משמעותי מהמכלול, דבר שאינו קיים בחלקים האחרים אם פשוט מסכמים. דוגמה: אם כל חלקי המכונית מונחים על רצפת המוסך, הם אינם מרכיבים מכונית. רק כאשר מוסיפים לחלקים את גורם ההרכבה, הם הופכים לרכב.
פתרון בעיות
בשנת 1913 עזב קלר את פרנקפורט לאי טנריפה שבאיים הקנריים, שם מונה למנהל תחנת המחקר האנתרופואידית של האקדמיה הפרוסית למדעים (אנ'). הוא עבד שם שש שנים, שבמהלכן כתב ספר על פתרון בעיות שכותרתו "מבחני אינטליגנציה על אנתרופואידים" (Intelligenzprüfungen an Anthropoiden, תורגם לאנגלית כ"המנטליות של קופי האדם"; 1917). במחקר זה, קלר הבחין כיצד שימפנזים פותרים בעיות, כמו זו של השגת בננות כשהן ממוקמות מחוץ להישג ידן. הוא גילה שהם ערמו ארגזי עץ כדי להשתמש בהם כסולמות מאולתרים, כדי להביא את האוכל. אם הבננות הונחו על הקרקע מחוץ לכלוב, הם השתמשו במקלות כדי להאריך את טווח זרועותיהם. קלר הגיע למסקנה שהשימפנזים לא הגיעו לשיטות הללו באמצעות ניסוי וטעייה (שהפסיכולוג האמריקני אדוארד לי תורנדייק טען שהוא הבסיס לכל למידה של בעלי חיים, באמצעות חוק התוצאה שלו), אלא שיש להם תובנה, שלאחר שהבינו את התשובה, הם המשיכו לבצע אותה באופן שהיה, במילותיו של קלר, "תכליתי ללא עוררין".
זהו אחד הממצאים הבולטים מהמחקר שנעשה על קופי אדם. עבודתו של קלר על המנטליות של הקופים נתפסה כנקודת מפנה בפסיכולוגיה של החשיבה. הוא האמין שאנשים מזלזלים בהשפעה של מספר תנאים חיצוניים על בעלי חיים עילאיים כאלה. בספרו, "מבחני אינטליגנציה על אנתרופואידים" הסביר קלר כי קיבל השראה לעבוד עם השימפנזים משתי סיבות עיקריות. הראשונה הייתה משום ש"מבנה המוח שלהם קשור יותר לכימיה של גוף האדם ולמבנה המוח מאשר לטבע הכימי של הקופים הנחותים ולהתפתחות המוח שלהם". הוא היה מסוקרן שניתן לראות תכונות אנושיות בהתנהגויות היומיומיות של בעל החיים הזה. שנית, הוא רצה לחקור את השימפנזים כדי לקבל ידע על טבעם של מעשים תבוניים.
בשלבים המוקדמים של תצפית על שימפנזים, היה ברור שאין לראות את הבדיקות כאופייניות לכל פרט ממין הזה. קלר זיהה שכמו בבני אדם, השימפנזים הפגינו הבדלים ניכרים בתחום האינטלקטואלי. שימפנזים הוכיחו שהם מסוגלים לתפוס את החפצים סביבם במגוון אופנים. עובדה זו הייתה משולבת בהתנהגויות המשחק היומיומיות שלהם. מסיבה זו, לא היה צורך להשתמש במבחנים ניסויים כדי לגרום לשימפנזים לטפל בחומר. בספרו, "מבחני אינטליגנציה על אנתרופואידים" תיאר קלר כיצד הקופים משתמשים בידיהם, באומרו "ידיים גדולות, חזקות וגמישות הן קישורים טבעיים בינו לבין עולם הדברים, והוא משיג את הכמות הדרושה של כוח שרירי וקואורדינציה. בגיל מוקדם יותר מהילד האנושי".
קלר ערך את רוב תצפיותיו במהלך ששת החודשים הראשונים של 1914, תוך כדי עבודה עם מר טובר (Teuber). הם סיפקו לשימפנזים בעיות שהיו קשות לפתרון עבורם, אך לא בלתי אפשריות.
המסקנות שהוסקו מהניסויים בקופי האדם היו שבעלי חיים אלו מפגינים תובנה וכי הם מפגינים התנהגות אינטליגנטית הנפוצה בבני אדם. קלר קובע שהממצאים הללו נכונים לגבי כל אחד מבני המין. הוא מתאר ש"המתאם בין אינטליגנציה להתפתחות המוח אושר". קלר מציין שהכישלון של הפסיכולוגיה החינוכית בזמן הניסויים בקופי אדם היה שהיא עדיין לא יצרה מבחן שמסוגל להעריך עד כמה רחוק יכולים להגיע ילדים בריאים בנפשם וחולי נפש במצבים מסוימים. קלר האמין שניתן לבצע מחקרים מסוג זה על ילדים צעירים, וכי מחקר עתידי צריך להתמקד באפשרויות אלה. הוא קבע כי: "במקום שבו המחסור בסטנדרטים אנושיים מורגש כל כך, ברצוני להדגיש במיוחד את החשיבות ואם האנתרופואידים לא מטעים אותנו - את הפירות של עבודה נוספת בכיוון זה".
ביקורת על התבוננות פנימית
בספרו שכותרתו "פסיכולוגיית הגשטלט", מתח קלר ביקורת על מושגי אינטרוספקציה (התבוננות פנימית), תת-דיסציפלינה בפסיכולוגיה שהייתה דומיננטית בגרמניה לאורך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. מתוך רעיונותיהם של הפסיכולוגים הסטרוקטורליסטים, הוגדרה אינטרוספקציה כדיווח עצמי של מחשבות ותחושות מודעות. האמינו שניתן להבין את התודעה על ידי פירוק היסודות שלה לחלקים בסיסיים.
קלר ביטל קו מחשבה זה. הוא טען כי האינטרוספקיוניסטים היו סובייקטיביים מדי במתודולוגיות שלהם ולא בדקו את המהימנות של ממצאיהם. לדוגמה, ייתכן שהתיאור של חישת הצבע האדום שנעשה על ידי אדם אחד לא יהיה זהה לתיאור של אדם אחר. המקום שבו נכשלו האינטרוספקיוניסטים היה חוסר יכולתם לשכפל כראוי ממצאים מסוימים. אם אדם אחד נבדק עבור תחושות לגבי הצבע האדום, תיאורים אלה פשוט שותפו בין חסידי הדיסציפלינה. תיאורים אלה נתפסו אוטומטית כתקפים, ולא התבצעה בדיקה נוספת של תחושה מסוימת. בנוסף לכך, טען קלר שהאינטרוספקציה לא התמקדה בבעיות מיידיות הנוגעות לחוויה אנושית ישירה. הוא האמין כי מטרה חשובה של המדע האמפירי היא להשיג תוצאות אובייקטיביות המתאימות כמעט לכולם. האינטרוספקיוניסטים, לפי קלר, לא ראו בחוויה אובייקטיבית נקודת מפתח במדע שלהם.
דעות על ביהביוריזם
קלר היה קולני גם בעמדתו נגד הביהביוריזם, אסכולה מתחרה נוספת מאמריקה הצפונית. בזמנו, הביהביוריזם התמקד אך ורק במעשים גלויים שהיו ניתנים לצפייה ולמדידה בקלות. מחשבות, רגשות ותהליכים פנימיים שהתרחשו בין הצגת הגירוי לבין הופעת ההתנהגות נחשבו לחלק מקופסה שחורה שאינה מובנת בקלות. קופסה שחורה זו, שאפשר לתאר אותה כיום כהכרה, לא הייתה נגישה ולכן יש לבטל אותה מהפסיכולוגיה כמשהו חסר חשיבות. קלר מתח ביקורת על ביטול "הניסיון הישיר" של הביהביוריסטים. הם אמרו שזה לא ניתן למדידה, ולכן לא תורם לקידום ההבנה האנושית.
קלר ניתח את ההבדל בין התנהגויות גלויות וסמויות. הוא טען שהביהביוריסטים התמקדו אך ורק בהתנהגויות גלויות כדי להסיק מסקנות בנוגע לתפקוד אנושי. בהסתמך על הרקע שלו בפיזיולוגיה, הציע קלר שהתנהגויות סמויות (כגון דופק ולחץ דם) יכולות להציע תובנה נוספת לגבי האופן שבו אנו מתפקדים ומתקשרים עם הסביבה. ב"פסיכולוגיית הגשטלט", קלר מתאר את ההתקדמות שנעשתה במחקר הפיזיולוגי ואת הכלים שנוצרו למדידת התנהגויות סמויות. התנהגויות סמויות כמו עלייה בקצב פעימות הלב יכולות לספק תובנה נוספת לגבי האופן שבו אנשים מקיימים אינטראקציה עם גירויים מסוימים. הביהביוריסטים, לפי קלר, מעולם לא השתמשו במכשירים החדשים הללו כראוי כדי להסיק מסקנות מוצקות על ההתנהגות האנושית.
קלר טען נגד הרעיון שחוויה ישירה אינה ניתנת למדידה או בת שימוש. בהסתמך על ניסיונו האישי והתעניינותו בתחום הפיזיקה, הציג קלר דוגמה של שני פיזיקאים הצופים בגלוונומטר (מכשיר שמזהה ומודד זרם חשמלי) ומסיקים על סמך המידע שהוא מספק. לדברי קלר, ביהביוריסטים פועלים באופן דומה כשהם מתבוננים בהתנהגויות. ביהביוריסט אחד יצפה בהתנהגות וישתף תוצאות, מה שיוביל להרחבה של ממצאים אלו על ידי אחרים בשטח. בעוד הביהביוריזם מכחיש ניסיון ישיר, קלר מציע כי הביהביוריסטים מקבלים זאת מבלי לדעת בהקשר זה. כשם שהגלוונומטר אינו תלוי בפיזיקאי, כך גם המושא מהביהביוריסט. התנסות ישירה מביאה להתבוננות בתופעות ומובילה לתוצאות. בהקשר זה, הוא הרגיש שהעמדה של הביהביוריסטים נראית פרדוקסלית משהו.
המכון הפסיכולוגי של ברלין
קלר חזר לגרמניה ב-1920, וזמן קצר לאחר מכן מונה למנהל בפועל, ולאחר מכן (כיורשו של קארל שטומפף) פרופסור ומנהל המכון הפסיכולוגי באוניברסיטת ברלין, שם שהה עד 1935. באותן חמש עשרה שנים, הישגיו היו נכבדים, כולל, למשל, ניהול התוכנית היוקרתית לתואר שני בפסיכולוגיה של בית הספר; ייסוד משותף של כתב עת משפיע על פסיכולוגיה תפיסתית, שכותרתו Psychologische Forschung (מחקר פסיכולוגי: כתב עת לפסיכולוגיה ושדותיו סמוכים); וכתיבה של ספר מוקדם בשם Gestalt Psychology (פסיכולוגיית הגשטלט; 1929), שנכתב במיוחד עבור הקהל האמריקאי. במהלך שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30 הגיעה הפסיכולוגיה לשיא במכון. מלבד קלר, פעלו במכון רבים אחרים רבי השפעה. מקס ורטהיימר היה חלק מהמכון מ-1916 עד 1929, עד שעזב לתפקיד בפרנקפורט. בנוסף, קורט לוין נשאר במכון עד 1933 (שנת התפטרותו). לקלר היו גם עוזרים ידועים רבים במכון, כולל קארל דונקר (אנ'), שעבודתו נסבה סביב פתרון בעיות ותנועה. פון לאונשטיין (Von Lauenstein), עוזר נוסף של קלר, ידוע בעיקר בחקירתו של שגיאות זמן וזיכרון. ולבסוף, הדוויג פון רסטורף (אנ') ידועה בעיקר בזכות שיתוף הפעולה שלה עם קלר הן באפקט הבידוד (אנ') והן בתאוריית ההיזכרות.
גרמניה הנאצית
המפלגה הנאצית, בראשות אדולף היטלר, עלתה לשלטון ב-30 בינואר 1933. המשטר החל לנהוג במדיניות מפלה נגד יהודים, ופיטר כל פרופסור עם רקע יהודי מאוניברסיטאות בגרמניה. מקס פלאנק, הפיזיקאי הידוע, עתר להיטלר להפסיק את פיטורי הפרופסורים היהודים, והדגיש את חשיבותם לגבי תרומות מדעיות. היטלר צוטט כמגיב לפלאנק, "אם פיטורי מדענים יהודים פירושו השמדת המדע הגרמני העכשווי, אז נסתדר בלי מדע לכמה שנים".[2]
קלר לא התייצב בפומבי נגד המשטר הנאצי עד סוף אפריל 1933. בתחילת אותו חודש, הוא עדיין הביע אמביוולנטיות לגבי מידת האיום החמור של המשטר. הוא נזהר, אך לא נעשה פעיל יותר נגד הנאצים עד שהם אילצו את פיטוריו של קארל פלאנק, פיזיקאי ניסיוני ידוע אחר. ב-28 באפריל 1933 כתב קלר מאמר שכותרתו "Gespräche in Deutschland" (שיחות בגרמניה). הוא נכתב עבור העיתון Deutsche Allgemeine Zeitung והוא רשמית המאמר האחרון שפורסם שתקף בגלוי את המשטר הנאצי במהלך שלטונם.
לאחר פרסום המאמר ציפה קלר למעצר מיידי. אבל, הנאצים לא באו. גם ארבעה חודשים לאחר פרסום המאמר במקור, עדיין הופצה הדפסה חוזרת. קלר קיבל מכתבים רבים מיהודים ולא-יהודים, שהביעו את תודתם והעריצו את אומץ ליבו. כדי לחזק את עמדתו נגד הנאצים, קלר ביקש סיוע גם מעמיתיו. לאכזבתו, רבים מעמיתיו סירבו להיות מעורבים בתנועה האנטי-נאצית. היו שהציעו שהנאצים לא יוכלו להשתלט על המערכת הפוליטית הגרמנית הגדולה והמורכבת. בנוסף, כמה עמיתים טענו שההתנגדות של קלר נפלה מחוץ לתחומי ההשפעה המסוימים שלהם. בתורם, הם לא יכלו לתרום דבר.
ב-3 בנובמבר 1933 דרשה הממשלה הנאצית מפרופסורים להתחיל את הרצאותיהם בהצדעה הנאצית. קלר חשב שזו ביזוי של אמונותיו ואמר לתלמידיו שהוא לא מסוגל לבצע מעשה כזה. ההסבר שלו זכה לתשואות, הן מצד אוהדי הנאצים והן מצד המורדים כאחד. מצבו במכון החל להידרדר מהר יותר לאחר ההצהרה הזו. בדצמבר 1933 עמדו פקידים נאצים מחוץ לחדר הסמינרים של קלר. כשהסטודנטים עזבו, עצרו אותם הפקידים ובחנו את כרטיסי הסטודנטים שלהם. אף על פי שקלר לא התערב, הוא יצר קשר מאוחר יותר עם רקטור המכון, אויגן פישר, והתלונן על כך שהתרחשה פשיטה ללא הודעה מוקדמת. לאחר מחלוקת רבה ועוד מספר בדיקות פתע של תלמידיו, קלר ביקש לפרוש מהמוסד במאי 1934.[3] זה משך את תשומת ליבו של משרד החנוך והם התערבו לבסוף ביולי 1934 על ידי הפעלת חקירה של יחסי הגומלין בין קלר לרקטור וכן ההתקפות האישיות מארגוני הסטודנטים הגרמניים.
אחרית חייו
לאחר שנשאר מחוץ לקבלת החלטות חשובות של המכון הפסיכולוגי של אוניברסיטת ברלין ואיבד עוזרים חשובים, המייצגים נקודות מבט חדשות, קלר מצא שלא יוכל להמשיך בעבודתו. קלר התפטר רשמית מהמכון הפסיכולוגי של אוניברסיטת ברלין והיגר לארצות הברית בשנת 1935. הוצעה לו משרת פרופסור במכללת סווארת'מור, שם כיהן בפקולטה במשך עשרים שנה.
ב-1956 הוא הפך לפרופסור חוקר בדארטמות' קולג'. זמן קצר לאחר מכן שימש גם כנשיא האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה. הוא הרצה בחינם בארצות הברית וערך ביקורים שנתיים באוניברסיטה החופשית של ברלין. כאן הוא שימש כיועץ לפקולטה. הוא שמר קשר בין הפסיכולוגים לבין הפסיכולוגיה האמריקאית על ידי שיתוף פעולה איתם במחקר והשתתפות בהתלהבות בדיונים איתם. הוא מת ב-1967 באנפילד (אנ') בניו המפשייר.
חייו האישיים
קלר התחתן עם הציירת והפסלת תקלה אשנבך (Thekla Achenbach) בשנת 1912. נולדו להם שני ילדים בגרמניה (קלאוס, יליד 1912 ומריאן, ילידת 1913) ושניים נוספים כאשר התגוררו בטנריפה (פיטר, יליד 1915 ומרטין, יליד 1918).[4] נישואים אלו הסתיימו בגירושים ובשנת 1927 נשא לאישה את לילי הרלמן (Lili Harlemann), ממנה נולדה לו בת, קארין (ילידת 1928).
מחוות וכיבודים
1956, פרס תרומות מדעיות נכבדות של איגוד הפסיכולוגים האמריקאי.
בשנת 1967 תכננה האגודה להעניק לו את מדליית הזהב שלה, אך הוא מת לפני שניתן היה להעניק אותה.
1920: Die physischen Gestalten in Ruhe und im stationären Zustand. Eine naturphilosophische Untersuchung.
1921: Intelligenzprüfungen an Menschenaffen. Berlin (Springer), Neudruck 1963
1925. The mentality of apes, transl. from the 2nd German edition by Ella Winter. London: Kegan, Trench and New York: Harcourt, Brace and World. Original was Intelligenzprüfungen an Anthropoiden, Berlin 1917. 2nd German edition was titled Intelligenzprüfungen an Menschenaffen, Berlin: Springer 1921. Liveright 1976 reprint: ISBN 978-0871401083
1929. Gestalt psychology. New York: Liveright. London: Bell 1930. A heavily revised translation into German, Psychologische Probleme, was published in 1933 by Springer, Berlin.
1938. The place of value in a world of facts. New York: Liveright. W. W. Norton & Company reprint 1976: ISBN 978-0871401076
1940. Dynamics in psychology. New York: Liveright.
1947. Gestalt psychology: an introduction to new concepts in modern psychology. New York: Liveright. A revised edition of the 1929 book. Norton 1992 reprint: ISBN 978-0871402189
1969. The task of gestalt psychology. Princeton University Press. ISBN 978-0691086149
1971. Henle, Mary (ed). The selected papers of Wolfgang Köhler. New York: Liveright. ISBN 978-0871402530
לקריאה נוספת
Ash, Mitchell G. Gestalt Psychology in German Culture, 1890–1967: Holism and the Quest for Objectivity. Cambridge: Cambridge Studies in the History of Psychology, 1996.
Benjafield, J. G. "Revisiting Wittgenstein on Köhler and Gestalt psychology," Journal of Historical Behavior, vol. 44, no. 2 (2008), pp. 99–118.
Ellis, Willis D. A source book of Gestalt psychology. New York: Routledge, 1999.
Henle, Mary. (1978). One man against the Nazis — Wolfgang Kohler. American Psychologist, 33, 939-944.
Henle, M. (1993). Man's place in nature in the thinking of Wolfgang Köhler. Journal of the History of the Behavioral Sciences, 29, 3-7.
Jaeger, Siegfried. Gestaltpsychologie : Wolfgang Köhler und seine Zeit. Berlin : Universitätsbibliothek der Freien Universität Berlin, 1990.
King, D. Brett, and Michael Wertheimer. Max Wertheimer and Gestalt Theory. Piscataway: Transaction Publishers, 2007.
Müller, M. (1987). Wolfgang Köhler in Germany: His life, word and influence until the beginning of the 1930s. Gestalt Theory, 9, 288-298.
Seidner, Stanley S. (1989). "Köhler's Dilemma", In Issues of Language Assessment. vol 3. Ed., Stanley S. Seidner. Springfield, Il.: State Board of Education.
