מוצאם של הפאטמים הוא מסלמייה (אנ') באזור דמשק (סוריה של ימינו) אך לא עלה בידם להקים ח'ליפות אלא בצפון איפריקיה (תוניסיה של היום), הרחק מלב ההשפעה העבאסית. לאחר כיבוש מצרים ב-969 הם התיישבו בבירה החדשה, קהיר. תחת שלטון הפאטמים הפכה מצרים למרכזה של אימפריה שהשתרעה בשיאה על פני צפון אפריקה, סיציליה, ארץ ישראל, סוריה, חופי הים האדום באפריקה, תימן והחג'אז. מצרים שגשגה בימי הפאטמים ופיתחה רשת ענפה של נתיבי סחר לאורך הים התיכון והאוקיינוס ההודי, שביססה את מעמדה של מצרים ככוח כלכלי בימי הביניים.
חשיבותם של הפאטמים בתולדות האסלאם היא עצומה. מבחינה דתית הם היוו דוגמה יחידה למצב שבו התקיימה זהות בין מוסד הח'ליפות לבין האמאמות, ובין שניהם לבין מסגרת מדינית רבת עוצמה. הפאטמים נאבקו בח'ליפות האומיית של אל-אנדלוס, אך בעיקר בח'ליפות העבאסית הסונית שהייתה יריבתם האידאולוגית העיקרית, ועל רקע זה יש לראות את התקדמותה מצפון אפריקה לעבר מצרים וממנה הלאה לתוך ארצות דמשק (סוריה של היום). מסעותיהם הצבאיים ונוכחותם ביבשה וגם בים, עם אחד הציים החזקים בתולדות האסלאם, הייתה גורם חשוב גם בעיצוב האמירות הזנגית (אנ') עד כיבוש הח'ליפות הפאטמית על ידם בתקופת צלאח א-דין, וכמו כן הקרינה על ממלכת ירושלים הצלבנית שאף פלשה למצרים הפאטמית. מבחינה כלכלית, הייתה הח'ליפות הפאטמית משגשגת ברוב שנותיה, עד לרעב גדול שהכה בארץ משהנילוס עמד ולא גאה במשך שנתיים רצופות. בנוסף לפרנסה החקלאית המסורתית של מצרים, הגיע בתקופה הפאטמית המסחר עם תת-היבשת ההודית לשיאו ובתוך כך שגשגה גם הקהילה היהודית המקומית, שרבים מבניה כלכלו בדרך זו את צעדיהם.
עליית הפאטמים
עלייתה של השושלת הפאטמית היא תהליך מורכב וארוך של התפתחות תאולוגית בשילוב של כיבושים צבאיים שמטרתם - כיבוש הח'ליפות העבאסית, שהייתה היריבה הפוליטית הגדולה ביותר של הפאטמים. חשובה בהקשר זה היא העובדה שהפאטמים כיוונו את צעדיהם תמיד רק לכיוון העבאסים ולא לכיוונה של הח'ליפות האומיית שהתקיימה באותו זמן בספרד, אף על פי שהיא קרובה יותר, קלה יותר לכיבוש וגם בעלת ניגוד רעיוני חריף יותר לשיעה האסמאעלית. לכן, לאחר שנים של התבססות פוליטית באפריקה (תוניסיה של היום), עקרו הפאטמים למצרים מיד עם כיבושה והשליכו את השלטון במחוז מאחורי גוום, על אף כל הסיבוכים הקשורים בכך.
הח'ליפות הפאטמית שלטה במהדיה במשך שלושה דורות של שליטים: שישים ושלוש שנים של שלטון שבמהלכו התמודדו הח'ליפים אלמהדי, אל-קאים באמר אללה, ואלמנצור באללה אלפאטמי עם עיצוב שלטונם הפוליטי והדתי ועם שורה של אירועי פנים וחוץ שלא אחת כמעט וסיכנו את המשכיות השושלת ואת ריבונותה. הראשון באלו היה מרד חַ'וַארִגִ'י בהנהגת אבו יזיד (אנ') "שיח' אלמואמינין" שהחל עם מותו של אלמהדי ונמשך גם לאחר מותו בלא עת של אלקאים יורשו, אך דוכא על ידי אלמנצור באמרִ אללה בשנת 947 על ידי האמירים הזירים (אנ') שקמו מתוך שבטי הצנהג'ה הברברים.
הפאטמים גם התמודדו עם הח'ליפות האומיית של אל-אנדלוס ועם כוחות ימיים אירופיים שהגיעו לים התיכון על רקע מסעי הצלב ואף שרפו את הצי הפאטמי בנמל מהדיה ב-1087. עם זאת, עלה בידם גם לכבוש מחדש את סיציליה, משם גם הגיע המצביא החשוב גַ'וְּהַר אל-סיקילי, את קלבריה וחלקים בדרום איטליה, כל זאת עוד בימי אלמהדי. אלמנצור קיבע את ההישגים בסיציליה (שהייתה חשובה לסחר הימי ובעיקר לסחר בחיטה עם איטליה לטובת שוק הפסטה) על ידי מינוי אמירות מקומית מהשושלת בנו-כלב.
תקופת קהיר
הפאטמים הגיעו למצרים בשנת 969. זאת לאחר אבטחת גבולם המערבי על ידי המצביא ג'והר וערעור השושלת האיח'שידית על ידי החדרת הדעוה הפאטמית לתוך האוכלוסייה ושימוש בשבטי בדואים וברברים שעמדו בגבולם כדי לערער אותו. לבסוף, חתמו האיח'שידים הסכם שיבטיח את זכויות המסלמים הסונים במצרים וג'והר נכנס לג'יזה ללא שום מאבק.
כיוון שמצרים נפלה בידם, הפאטמים עברו מיד ממהדיה, עם כל אוצרות הארמון ועם קברי הח'ליפים הקודמים. את אפריקה הם הותירו לשלטון של האמירים הזירים – זוהי תוצאה של חשיבותה של מצרים בתור הישג אימפריאלי וגם בתור צעד בדרך לכיבוש בגדאד והח'ליפות העבאסית. בתוך כך, הקימו הפאטמים את בירתם החדשה, קהיר (בערבית: "אל-קאהרה" – הכובשת, וגם שמו של כוכב מאדים בערבית, רמז להופעתו בשמי קהיר בעת הקמתה). הם המשיכו לכבוש את האזורים הסמוכים עד שביססו את שליטתם מתוניסיה עד לסוריה, וביחד עם סיציליה ודרום איטליה הפכו הפאטמים לאחת השושלות המאיימות ביותר בהיסטוריה על שלטון הח'ליפות העבאסית.
בניגוד לממשלים אחרים באזור, המינויים הממשלתיים של הפאטמים נעשו על בסיס כישורים ולא על בסיס הירושה. גם הסונים יכלו להתמנות למשרות ממשלתיות, לצד האיסמאעילים ושיעים אחרים. הסובלנות הדתית הקיפה אפילו דתות אחרות, והנוצרים והיהודים החזיקו במשרות רמות בממשלה בהתבסס על יכולותיהם.
כדוגמה ניתן לציין את באדר אלג'מאלי – ארמני במוצאו, ששימש כשר צבא, והביא עמו למצרים צבא של ארמנים נוצרים, שגורשו ממצרים רק בערוב ימיה של הח'ליפות. לשליטים אלמעיז ואלעזיז היה גם אמיר יהודי בשם יעקוב בן כִּלִיס שהפך אצל הח'ליף אלעזיז לוזיר (משנים לח'ליף). אפילו העלילו על הפאטמים (מצד העבאסים) שמוצאם מ"רופא עיניים יהודי" וזאת כהד למדיניות הסובלנית שלהם כלפי יהודים. יוצא הדופן מבחינת הסובלנות הדתית היה "הח'ליף המשוגע", אלחאכם באמר אללה.
נראה שגם נשים זכו לאפשרות לקידום במוסדות השלטון, בין אם כשפחות ובין אם כבנות חורין.[3] נראה שבמשך תקופות מסוימות אחזו נשים, בין אם משועבדות ובין אם חופשיות, אף הן ממוצא זר, בתפקידי ראש מלתחת הח'ליף ובתפקיד נושאת קסת הדיו של הח'ליף שהייתה סמל שלטון חשוב.[4]
עוד בניגוד לשלטונות אחרים, לרבות הח'ליפות העבאסית, הח'ליפה הפאטמי היה גם אימאם חי. הוא התיימר להיות יורש הנביא עלי אדמות, ח'ליפה של אללה ובעל "נור" שאיפשר לו לשמוע מסרים מאללה. הוא נחשב מעצום – חסין בפני טעות, ובעל יכולת למצוא פרשנויות נסתרות "זאהר" כשהיה קורא בקוראן. הוא היה קובע את הדעוה ואת ההלכה בארצו. אחד הח'ליפים החליט כי כפי שיש לו רק אישה רשמית אחת, כך ראוי להיות. מעמדו של הח'ליף התבטא גם ובעיקר בהופעתו החיצונית. הח'ליף הופיע, אפילו בפני חצרו, מאחורי פרוכת או בפנים רעולות מפני כבודו ולעולם לא היה מופיע פעמיים בפני הציבור באותו לבוש.
לכן, גם מלתחת הח'ליף הפאטמי הייתה מפעל ענקי שעלה מאות אלפי ומיליוני דינרים לצורכי ייבוא בגדים אקזוטיים ויקרים מכל רחבי העולם הנושב. במלתחה עבדו לפחות שלושים מעבדי הארמון ובראשם עמד "זַין אלחֻ'צַין" (האוחז במספריים) משרה חשובה שבמשך תקופה מסוימת אחזה בה אישה יוונית, ייתכן מסיציליה.[5]
היחלשות ונפילה
במחצית הראשונה של המאה ה-11 הזירים, השליטים הברברים ששלטו בצפון אפריקה בשם הפאטמים, הכריזו על עצמאות ועל מעבר לזרם הסוני האורתודוקסי. במחצית השנייה של אותה מאה נאלצו הפאטמים להתמודד גם עם הפלישות הטורקיות לסוריה ולארץ ישראל, ולאחר מכן עם מסעות הצלב, ומצאו עצמם שולטים בתחומי מצרים בלבד. במאה ה-12 החלה המערכת הפוליטית הפאטמית להתערער, ומצרים נכבשה ב-1169 על ידי צלאח אל-דין, שפעל בשליחותו של נור א-דין. צלאח א-דין כבש את מצרים רק למטרת "הוצאה לפועל" - תשלום החוב ששליט מצרים, שאוואר, היה חייב לשלם לנור א-דין. אלא שבמהלך הכיבוש, שאוואר נהרג, וגם לא נשארו יורשים לח'ליפות הפאטמית. בסופו של דבר, אחרי מותו של נור א-דין בשנת 1174 השתלט צלאח אל-דין לחלוטין על מצרים והשתמש בה כקרש קפיצה לשליטה בסוריה ובמרחבי הסהר הפורה, בראש השושלת הסונית האיובית.
^שמה של השושלת, כמו גם שמה של בת מוחמד, נקרא בחיריק באות ט', וההטעמה באות פ'.
^"דעוה" היא מונח בערבית ששימש את הנביא כדי לתאר את ההטפה שלו לאסלאם. ניתן לתרגם כ"הטפה" או, באופן פרוכרוניסטי, כ"תעמולה."
^במצרים של המאה התשיעית ניתן לזהות נשים בנות חורין או אמידות על בסיס שמן, כיוון שנשות מצרים בעת ההיא נקראו תמיד "סִת" במובן של גברת.
^פרופ' יעקב לב, "Aspects of the Egyptian Society in the Fatimid Period" ב-U. Vermeulen et al. (ed.), Orientalia Lovaniensia Analecta: Egypt and Syria in the Fatimid, Ayyubid and Mamluk Eras (Vol. III Peeters Publishers: Leuven; 2002)
.svg)
_2006.jpg)
