השושלת האוטונית הוא שמה של שושלתשליטיםגרמנית, הנחשבת לעיתים לשושלת הראשונה של האימפריה הרומית הקדושה. הקיסרים האוטונים קרויים על שם השם המוביל במשפחתם (אוטו).
כשליטי סקסוניה שהתעצמו במהלך המאה העשירית, ביקשו להיחשב ממשיכי הקיסרות הרומית, שחודשה כבר בידי קרל הגדול עם הפיכתו לקיסר בשנת 800. השושלת ידועה גם בשם השושלת הסקסונית. דוכס סקסוניה, היינריך הצפר, היה מייסד השושלת, משום שבחירתו כמלך גרמני אפשרה לבנו, אוטו הגדול להפוך לקיסר. המשפחה עצמה ידועה לעיתים כליאודולפינגים (Liudolfinger) על שם הגראף ליאוּדולף (מת בשנת 866). בסיס כוחה של השושלת נשאר סקסוניה, מיינץ, בוואריה, שוואביה ואאוגסבורג.
רקע היסטורי
בשנת 814 נפטר קרל הגדול ולואי החסיד (Louis the Pious) חלק את הממלכה בין יורשיו. נכדו לואי הצעיר ירש את סקסוניה ונישא לבתו של ליאוּדולף (Liudolf), דוכס סקסוניה. לאחר שנים, פרצו מלחמות ירושה ונינו של ליאודולף, אוטו הגדול, הוכתר כקיסר גרמניה והשושלת האוטונית החלה.
לאחר מותו של לואי הצעיר, אחרון צאצאיה של השושלת הקרולינגית מפרנקיה המזרחית, בחרו האצילים במזרח פרנקיה את קונראד למלך. גרמניה בתקופה זו הייתה קונפדרציה של שבטים גרמנים: הפרנקים, הבווארים, האלמנים והסקסונים, שמנהיגיהם בחרו את היורש העתידי. בשנת 939, נהרג קונראד בקרב והיינריך הראשון נבחר למלך. על פי ענייני הסקסונים (Res Gestae Saxonicae) של ווידוקינד (Widukind of Corvey), קונראד, בהיותו על ערש דווי שכנע את אחיו הצעיר, דוכס אברהרד (Eberhard), להציע את הכתר להיינריך.[1] בשנת 962, בנו, אוטו הראשון הוכתר כקיסר גרמניה. עוד לפני כן, פלש אוטו לבורגונדי במענה לבקשת אדלאיד (אנ'). אדלאיד, בתו של רודולף השני מבורגונדי התחתונה נחטפה בידי ברנגר מאבריאה (Berengar of Ivrea), שדרש לשלוט באיטליה באמצעות נישואים בינה לבין בנו אדלברט מאיטליה. בשנת 951 התחתנו אדלאיד ואוטו. הנישואים עוררו את מלחמות האזרחים באוטו הראשון.
הנישואים השניים של אוטו לאדלאיד, העניקו לאוטו את זכות הלגיטימציה לתבוע בעלות על איטליה שכן, אדלאיד הייתה אלמנתו של מלך איטליה לשעבר. בשנת 962 פלש אוטו לאיטליה לדרישת האפיפיור יוחנן השנים-עשר ונתחם הסכם ה"דיפלומה אוטוניאנום" (Ottonianum) לפיה הכנסייה מקבלת עצמאות בשטחיה ואילו הקיסר מאשר את בחירת האפיפיורים. הסכם זה לא החזיק מעמד ורק אחרי פלישות נוספות והפעלת כוח על הכנסייה, התנהלו הדברים כרצונו של אוטו. בשנת 955 הצליח אוטו לגרש סופית את המדיארים. בנם של אוטו ואדלאיד ירש את הממלכה שמרכז כוחה היה סקסוניה ושטחים ממיינץ, מבווארה, משוואביה ומאאוגסבורג.
מלחמות בסלאבים
הסלאבים חיו בגבולותיה של גרמניה וחלקם היו תחת הכיבוש של השושלת האוטונית. מערכת היחסים של הסלאבים עם שכניהם הדרדרה בעקבות עליית האוטונים למלוכה והניסיון להמיר את דתם לנצרות. הם תוארו כברברים, חסרי תרבות, ששורפים וטובחים, בניגוד לגרמאני שלוחם למען הכבוד.[2] זהו מוטיב שחזר על עצמו, שהרי השבטים הפולשים לרומא ובניהם הגרמאנים, תוארו באופן זהה בידי טקיטוס. ייתכן כי דובר בתעמולה או בפער תרבותי ולשוני של הגרמאנים.
המרידות של הסלאבים היו מרובות. חלק מהקושי להילחם בהם נבע מכך שהם לא לחמו ככובשים, אלא כשודדים.[3] תחילה היינריך הצליח להשתלט על הסלאבים באזור, אולם באותה שנה (929), באזור נהר האלבה הם התמרדו כנגדו. היינריך שלח שניים מדוכסיו להדוף את המורדים והם הצליחו לעשות זאת בקרב לנזן (Battle of Lenzen). בשנת 933, לאחר הצלחותיו של היינריך מול הסלאבים, הוא הורה לבטל את התשלום לשבטים המדיארים. התשלום היה חלק מהסכם שלום שנמשך בתשע השנים האחרונות. כתגובה התרחש קרב ראיד (Riade) והיינריך ניצח. לפיכך, חלק מהסלאבים היו תחת השלטון האוטונים.
ב-16 באוקטובר955 ניצחו הגרמנים את הסלאבים, ניצחון שהוביל לשלושים שנה של רוגע. בזמן היעדרותו של אוטו הראשון (962-963) המשיך גרו להילחם בסלאבים וכבש שטחים נרחבים. ב-982, החל המרד הסלאבי הגדול, תחת שלטונו של אוטו השני בעקבות ניסיונות לנצרם. ארכיבישופים כאלברט, עודדו את התנצרותם מחדש, שכן חלקם התנצרו בנוסח הביזנטי או חזרו לדתם המקורית.
^Reuter, Timothy, Germany in the early Middle Ages c. 800-1056, London and New York 1991, p. 136.
^Gero against the Slavs (939-55) in Widukind of Corvey op. cit, pp. 84, 91-2, 133-5, 141-2.
^Josef Fleckenstein, Early Medieval Germany, Amsterdam 1978, p.132.
^B. H. Hill, Medieval Monarchy in action, London and New York 1972, pp. 115-118.
^מרס, הוא גבול צבאי, בין הממלכה הנוצרית (גרמניה) לשטחי האויב (הסלאבים הפגאנים) שבראשם אחראי רוזן הספר. הרוזן הגן על השטח ובתמורה זכה לכלכול באמצעות שטחים, מיסים או עובדים.
