לקראת 132 לפני הספירה השתחרר אריו, ראש שבט מקומי משלטון הממלכה הסלאוקית והקים ממלכה עצמאית (או נסיכות) עם אדסה כבירתה. מלבד כמה שליטים ממוצא ארמני או פרתי, רוב שליטי הממלכה היו נבטים. ממלכה זו, המכונה לעיתים "נסיכות אבגר" (אחד עשר שליטים נושאים שם זה), הצליחה לשמור על האוטונומיה שלה במשך קרוב לארבע מאות שנים, למרות הכובשים השונים שעברו דרכה במהלך ההיסטוריה שלה.
על פי פליניוס הזקן, בתקופה הרומית התושבים היו ערבים ושליטיהם היו בעלי התואר "פילרך" (ראש פילה) או "טופרך" (שופט). הממלכה השתרעה צפונה עד הרי הטאורוס, מערבה עד הפרת, שהפריד בינה לבין ממלכת קומגנה, ומזרחה לחידקל. היא כללה, מלבד אדסה, ערים חשובות כמו חרן, נציבין (במסופוטמיה), רזאנה, סרוג, סינגרה (סינגאר, בעיראק) וזאוגמה על הפרת, שהייתה צומת חשוב לשיירות.
לאחר קרב חרן ניהלו מלכי השושלת מדיניות פרו-פרתית במשך כמאתיים שנה.[2]אבגר החמישי (שלט 13–50 לספירה) מתואר כאחד המלכים הראשונים שקיבלו עליהם את הנצרות, עת ניצר אותו אדאי מאדסה (תדאוס מאדסה), אחד משבעים השליחים. בתחילת המאה ה-2 לספירה הפכו הרומאים את אוסרואנה למדינה קליינטית רומית.[2] המלך אבגר השביעי בן עזד הודח על ידי הקיסר הרומי טראיאנוס, אשר החזיק את העיר בשליטתו במשך שנתיים לפני שהעביר אותה לשני נסיכים זרים, יאלור ופרתמספטס. בשנת 123 הצליח מענו השביעי בן עזד, אחיו של אבגר השביעי, לשוב לכס המלוכה. מזמן זה, כמו באזורים רבים תחת שלטון רומי, נטבעו מטבעות עם דמותו של הריבון השולט בצד אחד וזו של הקיסר הרומי בתקופתו מאחור. בשנת 163 ואאל, בנו של סהרו, חבר לפרתים במאבק נגד הרומאים.
בתקופת שלטונו של הקיסר קרקלה (198–217), כנראה בשנת 214, הודח אבגר התשיעי סוורוס, ואוסרואנה שולבה בפרובינקיה רומית (קולוניה).[2] לאחר מכן, שלטו מלכי השושלת האבגרית רק לכאורה.[2] אבגר העשירי פראהד, השליט הנומינלי האבגרידי האחרון, התיישב ברומא יחד עם אשתו.[2]
