PROFILPELAJAR.COM

ספרו של לואיס קרול, "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" משנת 1865, זכה לא רק לפרשנויות מילוליות, אלא גם לפרשנויות חזותיות רבות. הספר אויר על ידי אלפי מאיירים במהדורות שיצאו בשפה האנגלית ובמהדורות של תרגומיו לשפות זרות. קרול סבר שהאיור המלווה את הסיפור, איננו רק "קישוט" המגביר את המוטיבציה של הקורא הפוטנציאלי, אלא יש לו ערך כממחיש את הצדדים החזותיים של הסיפור וכמפרש עצמאי של הטקסט^[^{דרוש מקור]}.

"מה טעם בספר אם אין בו תמונות או שיחות", כתב הרוורנד צ'ארלס לוטוויג' דודג'סון, הידוע בשמו הספרותי "לואיס קרול. זאת, בפתח כתב היד "הרפתקאות אליס מתחת לפני האדמה", גרסתו הראשונה של הספר "אליס בארץ הפלאות".

ג'ון טניאל^[1] ראה את תפקידו כמאייר בענווה. לא תמיד קיבל את דרישותיו של קרול, היה עצמאי בתפיסתו הציורית, אולם ראה את תפקידו כמלווה מסור ונאמן שצריך לספק את המימד החזותי הנחוץ לסיפור. הוא ראה בציוריו רק פרוש למציאות המסופרת בסיפור ובכך השיג את הסיפוק הראשוני של הקורא הילד. זהו כמדומה גם סוד הצלחתו .

איוריו של ארתור רקהאם^[2] הוסיפו לספר את הרובד הרומנטי, את ראיית הילדות כתקופת תום חלומי ויחד עם זה את ההתנגשות המאיימת בין חזון הילדות לבין העולם המעוות, המפחיד, של המבוגרים, כפי שהוא נשקף לנגד עיניו הנדהמות של הילד.

סלבדור דאלי^[3] הניח את קיומו של הרובד שנחשף בציוריו של רקהם, אולם הוא הרחיב את מעגלה של היצירה ומשך אותה אל תחום ההתנסות האישית שלו כאמן. התבגרותו של אמן היא הרגע בו הוא מסוגל ליצור יצירה מושלמת ואמיתית שהיא מעין התגלות מקודשת.

את אנתוני בראון^[4] מעסיק במיוחד רובד ה"נונסנס" הנוצר בחיינו, בגלל קוצר הדעת האנושי. הפער הקיים בין העולם האנושי המופנם של מחשבה ודמיון יוצר, לבין מציאות שבני אדם יוצרים למעשה, ובתוכה הם חיים ופועלים.

האיורים לאליס בארץ הפלאות

קרול כמחבר הסיפור, היה מודע היטב לרב רובדיותה של היצירה למשמעויות הרבות שהקורא יכול למצוא בה. הוא ידע שהילדים להם נועד הסיפור, ייהנו בעיקר מן העיוות הפרודי של שירי ילדים המוכרים, מן ההומור, האיגיון ומן הלעג לנימוסי החברה ודרכי החינוך המקובלות. אך הוא קיווה גם שהמבוגרים יגלו בספר רבדים נוספים, כגון:

הסטירה הפוליטית
הרובד הפסיכולוגי המתאר את סיפור המורכב של תהליך ההתבגרות וגיבוש הזהות
הרובד הפילוסופי המצביע על קוצר ידו של הגיון המתבטא בפילולוגיה ובמתמטיקה, להסביר את המציאות.

באיוריו המקוריים, שילב קרול, את הדמות הקונבנציונלית של הילדה בעולם של יצורים מוזרים, בעלי חלקי גוף רגילים וחלקים מוזרים ודמויות דמיוניות, ה"כמו צב" – עשויות מאיברים של צב וחפרפרת. הוא השתמש בתוך ציור אחד בקני מידה שונים לכל חלק מחלקיו. ציורים כאלה, שיער, ישעשעו את הילדים ויעוררו אולי מחשבה אצל המבוגרים.

קרול, הושפע ממורו לציור, סר ג'ון רסקין,^[5] שסבר שסגנון גרוטסקי מאפשר לאמן לגעת בנושאים שאינם ניתנים לטיפול קונבנציונלי. לדעתו של רסקין באמצעות המגוחך, האירוני, המוגזם והמופרז בכוונה, קל יותר לגעת, באמת עמוקה ואפילו במכאיב. האופי ההומוריסטי – הגרוטסקי של הטקסט ושל האיור, גורם לקורא להוריד את מתרסי הביקורת ומאתגר את החשיבה על המופשט, הנסתר וקיומי.

האיורים של לואיס קרול - 1864

הציורים של קרול, אינם בעלי ערך רב. חשיבותם גדולה בעיננו, רק מפני שהם מבטאים את רעיונותיו של קרול על דרכי ותפקידי האיור. דווקא היום, כאשר אמנים נוהגים לטעון, שהחשוב ביותר אינו ביצוע הציור, אלא "הרעיון החזותי", אנו חייבים להתייחס ל"רעיונותיו החזותיים" של הסופר – מאייר, אשר גיבש למען כמעט כל המאיירים שבאו אחריו, את הגישה הבסיסית לתפקיד הצד החזותי של ספרו.

האיורים של ג'ון טניאל - 1865

המאייר המקצועי הראשון שקבל על עצמו את מלאכת האיור, היה ג'ון טניאל (1821–1914). קרול פנה לטניאל,^[6] המבוגר ממנו ובעל שם בתחום אמנות האיור, ב־1865, וביקש שיאייר את סיפור "אליס" המעובד. טניאל היה רשם מוכשר והקפיד על דיוק פיתוחי העץ שנעשו על פי רשמיו. פרסומו של טניאל בא לו בעיקר בזכות עבודתו כקריקטוריסט בכתב העת הסאטירי "פאנץ', שהיה באותו הזמן כתב העת ההומוריסטי המפורסם ביותר באנגליה. טניאל אייר את הטקסטים הסטיריים על נושאים חברתיים ופוליטיים בסגנון קריקטורי לגלגני, אך ללא ארסיות פוגעת. אם היו לטניאל העדפות פוליטיות, הוא לא נתן להן ביטוי, הוא הזדהה עם האינטרס של האזרח הבריטי - "האיש הקטן" ומה שאיש זה ראה כטובתו. הקריקטורות שלו נקבעו בזיכרון הקולקטיבי כדמויות "אידיאליות", מעין "ארכיטיפים" המייצגים מצבים אנושיים אוניברסליים. זאת הייתה אולי הסיבה שבגללה בחר קרול, הביקורתי והמחמיר, בטניאל כמאייר לספרו.

טניאל התייחס בכבוד ראש לרעיונותיו של קרול. כמוהו שילב את ה"ראליה הוויקטוריאנית" בתוך הקשר הדמיוני, המגוחך והמוזר. הוא יצר בשבילנו את הילדה ה"טובה", ה"יפה" והמחונכת", בעלת הנימוסים הטובים שאינה משתנה למרות כל התהפוכות. היא שומרת על הסינר הלבן והמזג הטוב, כראוי לילדה מבית טוב. אין ספק שקרול ייחס לה את התכונות האלה, כי כך כתב עליה ב-1877: "אוהבת ככלבלב (סליחה על הדימוי הפשטני, אך איני מכיר אהבה ארצית שהיא כה טהורה ומושלמת), עדינה כעופר וכן מנומסת- מנומסת לכל אחד...מלך או זחל...ונותנת אמון (בכל אדם) ומוכנה להאמין בכל דבר, בלתי אפשרי ככל שיהיה, ולבסוף, סקרנית לאין שיעור".^[7]

כדמות "מצוירת" אפשר לומר שאליס של טניאל "נולדה" כשנה וחצי לפני שיצא ספרו של קרול לאור. היא הופיעה לראשונה בדף הפתיחה של פאנץ' ב-1864 כפרסוניפיקציה של אנגליה לצד האריה הבריטי המנצח במלחמה. היא הייתה כבר "טיפוס" מוכר חביב מה שקידם מאוד את פרסום הספר ופופולריות שלו.

הארנב של טניאל, המוליך את אליס מן העולם היומיומי אל עולם הפלאות משנה את צורתו בכל שלב. פעם הוא נראה כמו ג'נטלמן בורגני, פעם בתחפושת של חצרן בפמליית המלכה ובסוף הוא נמלט מתוך הסיפור כסתם ארנב מן היער. באופן זה מעביר אותנו טניאל מן העולם הדמיוני לעולם היום יומי בצורה עדינה ואלגנטית כמו קרול עצמו.

באותו אופן גיבש טניאל את דמותו של הכובען המטורף. הוא תיאר אותו כדמות סמכותית, חסרת הומור שכולם נשמעים לה. כך גם המציא את דמות הדוכסית המכוערת על פי ציורו של קוונטין מאטסיס^[8] המוכר לאנגלים, ובעקבות קרול, את הדמויות המלכותיות כקלפי משחק, חסרי משקל, המתפזרים לכל רוח לנוכח המציאות.

הדמויות הגרוטסקיות הסובבות את אליס התמימה והמנומסת, מציגות את היצירה של קרול כפרודיה ביקורתית על החברה הוויקטוריאנית, מוסרה, נימוסיה, דרכי החינוך וההוראה המקובלים בה ותהליכי ההתבגרות והכניסה לחברתם של המבוגרים. הן מדגישות את ביקורתו של הסופר על האצולה האנגלית, המלך והמלכה ועל בית המשפט הבריטי ושופטיו, ומציגם כגופים מוזרים, ריקניים לא רלוונטיים.

סיפור הילדים הדמיוני באינטרפרטציה של טניאל, נעשה משמעותי גם לקורא המבוגר ולא רק בתקופתו של הסופר והמאייר. אין פלא לכן, שאיוריו השפיעו כמעט על כל המאיירים שבאו אחריו עד ימינו.^[9]

האיורים של ארתור רקהאם - 1907

סיפורה של אליס בארץ הפלאות עם איוריו של ג'ון טניאל, הודפס במהדורות רבות במשך למעלה מארבעים שנים וקיבל מעמד של "קלסיקה" בקרב ציבור הקוראים. ב–1907 נתן מאייר אנגלי אחר פירוש חזותי חדש ושונה מזה של טניאל. ארתור רקהאם (1897–1939) ניגש למלאכת איור יצירתו של קרול בתחושת אחריות רבה, אחרי שהרגיש כי אחרי שנים כה רבות יש "להלביש" את דמותה הקלאסית של אליס בלבוש חדש, שיעניק ליצירה פרשנות ההולמת יצירה של המאה ה-20.

רקהם היה בן כ-40, דמות מוערכת בעולם האיור. הוא התפרסם בזכות איוריו לריפ ואן וינקל (1905), ולספרו של ג'יימס מתיו ברי – פיטר פן (1906).

סגנון איוריו של רקהם היה מיוחד במינו. היה בו מעין צירוף של הסגנון הרומנטי של ציירים אנגליים בני זמנו עם סגנון רומנטי-פתטי ודרמטי של ציירים גרמניים בני אותה התקופה, מהם הושפע בתקופת שהותו בגרמניה לצורכי ריפוי.

מאז צייר טניאל את סיפור של אליס עברו ארבעים ושתיים שנים. בשנים אלה התפתחה שיטת ההדפסה הצינגוגרפית, שאפשרה למאייר לשמר את הקו המקורי של רישומו גם בדפוס, מבלי שיזדקק לתיווכו של "מפתח" שבשיטת ההדפסה הישנה, היה מעביר את רישום הצייר לקוביית עץ וממנה היו מדפיסים את האיור. הטכניקה החדשה אפשרה לרקהם לתת ביטוי מלא לכישרונו הגדול בתחום הרישום. בתחילת המאה ה-20 נעשה קל יותר וזול יותר להדפיס ציורים צבעוניים לכן חלק מן האיורים נצבעו בצבעים עדינים. הצבע שימש את רקהם כגורם מאחד בין הרישום הקווי לבין הכתמים האינטנסיביים יותר. הוא השתמש בו כ"שטיפה" שהעניקה לדף אחידות והשרתה אווירה של נעימות עדינה על התמונה כולה.

דמותה של אליס באיוריו של רקהם היא של ילדה רכה, תמימה, כעין פיאה שהתחפשה לילדה ודמות זאת עומדת בניגוד גמור לרישומים בשחור על הדף הלבן, הסוערים ולעיתים מפחידים. רקהם לא עיצב דמויות מקורית, בעניין זה הוא הלך בעקבות טניאל הוותיק. חידושו היה ברוח אחרת שהפיח בדמויות, כלומר בהבעתיות שונה אף על פי שהדמות החיצונית נראית מוכרת. דמותה של אליס קרובה לרוח תפיסת הילדות בתחילת המאה ה-20. אין זו הילדה הוויקטוריאנית הנוקשה ו"המחונכת", אלא יצור תמים, טבעי, ספונטני, טוב, חכם ויצירתי. בכוח תכונות אלה יש בכוחה לעמוד מול עולם מבולבל ומאיים. רקהם יצר בשביל אליס מציאות דמיונית שסגולתה הנפלאה היא עושר הצורות ועושר הדימיים הרודפים זה את זה ויוצרים עולם מכושף של ניגודים. בעולמו של רקהם הפיות הטובות יכולות לגבור על שיגעון ורשע, ודמיון פורה ורגש – על כל איום נורא ככל שיהיה.^[10]

רקהם הבליט באיוריו את הפן הפסיכולוגי בסיפורו של קרול, עולמו של הילד המתבגר, שגופו עובר שינויים מביכים, שמעמדו בחברה משתנה כל הזמן ומפגשיו היום יומיים עם הסביבה מצריכים הרבה אומץ ותושיה כדי להתמודד עם תהפוכות החיים כאדם עצמאי ומבוגר. הילדות, באיוריו של רקהם מצטיירת כתקופת תום, של קסם ויופי, ויחד עם זה כהתנגשות מאיימת בין חזון שהילד נושא בלבו לבין העולם המעוות והמפחיד הסובב אותו. הילד, בזכות תום ליבו מצליח ל"העיף" את העולם המעוות המלאכותי כמו חלום רע, ולהתעורר כאדם מבוגר לעולם שטוף אור.

האיורים של סלבדור דאלי - 1969

איוריו של סלבדור דאלי ל"אליס בארץ הפלאות"^[11]^[12] גם הם מתייחסים לפן הפסיכולוגי של הסיפור. הם מהווים תשובה חזותית לשאלת זהות הגיבורה. מי את ילדה? שעדיין יש בך גמישות כה רבה, שאת מסוגלת לגדול ולקטון, ללמוד להכיר תחומים כה רבים שבני אדם "רגילים", כלומר מבוגרים, אינם מסוגלים להתנסות בהם.מה תעשי כאשר בסופו של דבר, כפי שקורה אמנם בסוף הסיפור, תגיעי אל גודלך הקבוע ותלמדי לחיות בעולמך מבלי לקבל פקודות מ"מלכת הלבבות" או ה"כובען המשוגע", המייצגים את עולם המבוגרים ? האם כאשר יסתיים תור הפלאים של הילדות תרצי למצוא את עצמך בין עלי שלכת נובלים? או שתרצי למלוך כמו המלכה?

תשובתו של קרול לשאלות אלה היא חד משמעית. עולם המבוגרים שאינם קשובים לילדותם, איננו אלא משחק עלוב. אדם מבוגר באמת צריך לדעת להתבונן בו זמנית קדימה וגם לאחור, כלומר: לתפוס את חוויות הילדות מנקודת ראות של מבוגר, ולחליפין לחיות את בגרותו מנקודת הראות של ילד. זה נשמע אולי לאנשים חסרי דמיון כעולמו של פרנואיד, אך כזה הוא עולמו של קרול וגם עולמו של האמן הסוריאליסטי – סלבדור דאלי.

איוריו לספרו של קרול מתייחסים לרובד הבלתי מודע המרומז ביצירתו של קרול. הוא מתעסק בהיבטים השונים של שאלת הזהות וההתבגרות. בציוריו מופיעה אליס עם צילה. זהו גילום העימות בין ה"אני" וה"לא אני" הקשורים זה לזה. אליס מקפצת פנימה לתוך עיגול – חבל קפיצה הסובב סביבה ומקפץ יחד איתה. היא נכנסת לתוך מעגל חיי עצמה, לתוך עולמו של הצל הנוטה ממנה, אך לעולם עד סוף הסיפור, לא תתאחד אימו. אליס של דאלי מקפצת לקראת אופק פתוח ועמוק כמו לקראת תקווה, אך היא גוררת איתה צל שחור שהוא גם סמל ארוטי המאחד בתוכו את הצורה הנקבית העגולה עם הצורה הפאלית הזכרית. מול הילדה יושב האמן, כמשקיף. הוא מזכיר לנו תמונה אחרת של דאלי: "רוחו של וורמר". באחד מווידוייו סיפר דאלי שתמונה זו ממחישה את "הצורה נעלה של רעיון האוכריסטי של האמנות"^[13] והיא עצמה היא התגשמותו של רעיון קדוש. איור הפתיחה של "אליס בארץ הפלאות" נראה, לכן כעין הכרזה של "האני מאמין" האישי והאמנותי של דאלי. הוא מבטא את תשוקתו הארוטית של האמן הכבולה במעגל קסמים אגוצנטרי, שלא איפשר לדאלי יחס איטימי עם נשים. התמונה מצביעה גם על הקשר שקושר דאלי הצייר עם קרול הסופר, אשר כמוהו לא ייצר קשר ארוטי עם נשים.

למעשה דאלי השתמש ביצירתו של קרול בתור מקור השראה ליצירת "ווריאציה חזותית" חדשה על אותו הנושא. הוא שאב את דימוייו מעולמו האישי, ואת העולם הרגשי מהתנסויות האהבה שלו. אוצר דימויים של דאלי, עצמאי לגמרי ולעיתים אין לו קשר לפרטי הטקסט הספרותי המאויר.

הדימוי העיקרי המבטא את ההתנסויות העוברות אל אליס בארץ הפלאות נמצא בפרק הרביעי, הנקרא "הארנב שולח טיל קטן". מסופר בו כיצד גדלה אליס בביתו של הארנב עד כדי כך שהבית לא יכול עוד להכילה. אז שלח הארנב "טיל קטן" כדי לסלק את הזרוע הכבירה של אליס, ואולי גם לפתוח את דלת הבית. קרול עצמו (ובעקבותיו כל שאר המאיירים) ציירו את הטיל בדמות לטאה הנפלטת או חודרת, לתוך ארובת הבית. דאלי שינה את הדימוי. באיור שלו אנו רואים ארובה יורדת מגג הבית לתוכו. בתוך הארובה ניצב סולם ועליו מטפסים זחל ופרפר. הפרפר נמלט מבעד הארובה, וכמוהו גם אליס, המקפצת בחבל. המוטיב של הזחל ההופך לפרפר מסמל אצל דאלי את תהליך ההתבגרות. אפשר אמנם לראות בדימוי זה רק סמל להתבגרות המינית של כל אדם, אבל דאלי ייחס לתופעת ההתבגרות משמעות מיוחדת. בעיניו הייתה ההתבגרות האידיאלית מעבר מיצור דמוי תולעת, כלומר מאישיות שפלה, מכוערת וחסרת צורה, לאישיות יפהפייה, מושלמת וקלילה המוסיפה יופי לעולם. הסיפור של קרול מסתיים בניצחונה של אליס והציור של דאלי לפרק האחרון של הספר "עדותה של אליס" – מפרש את הניצחון הזה בציור מרהיב וצבעוני. בשלושת צבעי היסוד האפייניים גם לציורי קודש נוצריים, מצוירת דמות דמוית מדונה, ועל ברכיה שרועה דמות נערה רפויה חסרת חיים. היא נראית כמו קליפה ריקה שממנה בקעה האישה המלאה והזוהרת. הציור ממחיש בלי ספק את הפיכתה של אליס הילדה לאישה במלוא פריחתה ואולי גם הפיכתו של נער אומלל שאינו מסוגל לממש את אהבתו לאישה, לאמן היודע לתת ביטוי לחבלי ההתבגרותו של האמן. התבגרותו של אמן איננה רק התבגרות מינית, אלא זהו ניצחון של כישרון האמנותי על חבלי התהליך היצירתי ועל הביקורת האמנותית האטומה.^[14]

איוריו של אנתוני בראון - 1988

הפן המודגש באיוריו של אנתוני בראון הוא הצד הפילוסופי של היצירה. הרוורנד צ'ארלס לוטוויג' דוג'סון או בכינויו הספרותי לואיס קרול, היה "דון"(פרופסור) ללוגיקה ומתמטיקה באחד הקולג'ים המכובדים באוקספורד ופרסם ספרים רבים בנושאים אלה. למרות התמחותו בלוגיקה מלא ספרו על אליס בסיפורי איגיון או באנגלית – נונסנס. לכאורה סתירה! כיצד מתיישב היגיון עם איגיון? אך באמת אין כאן שום סתירה, כי לוגיקה היא כלי שרת בידי העוסקים בה. בספריו על נושא הלוגיקה טוען הפרופסור שקבלת חוק מוחלט הוא פתיחת פתח לאבסורדים. לטענתו ברגע שאנו מחילים חוק על מקרה ממשי באופן מוחלט, בלי להתחשב בתנאיו הייחודיים של המקרה, מעוות החוק את שיקול דעתנו. לכן האיגיון בכתיבתו של קרול איננו רק "קשקוש". להפך, יש בו שיטה, שונה ומפתיעה בזרותה ובכל זאת שיטה מושלמת.

איוריו של אנתוני בראון מדגישים את הפן הזה בסיפורה של אליס. הם מציגים לא רק את ההסמלה המילולית והמתמטית כצורת הסמלה לקויה, אלא גם את הייצוג החזותי כייצוג בלתי אמין, שאינו ממחיש מציאות, אלא יוצר אשליות.

איוריו של בראון לספרו של לואיס נראים ריאליסטיים למבט ראשון, אך שום דבר איננו באמת מה שהוא נראה במבט ראשון ובתמונה מתרחשים דברים מוזרים.

העצמים של בראון מזכירים את משחקי המילים של קרול, את ההומור הלשוני שלו ואת תהייתו הפילוסופית המסתתרת מאחורי חיוך: מה בעצם משמעותן של המילים? או מהי אמינותה של ההסמלה המילולית? כשם שקרול משחק במילים כדי לחשוף איגיון בהגדרה מילולית, כך משחק בראון בעצמים ובדימויים החזותיים, כדי לחשוף את היותם בלתי מושלמים כסמלים.

הטכניקה של בראון להבלטת את חמקמקות משמעותן של מילים ותמונות, שאולה מן הצייר הבלגי הידוע מגריט. תמונות אלה נראות נכונות מכל בחינה, אך הן תמונת העצם ולא העצם עצמו. למשל מתחת לציור ריאליסטי מאוד של מקטרת, מגריט מוסיף כתובת: "זאת איננה מקטרת" – זאת אשליה של "כאילו מקטרת" וכזה הוא גם עולמה של אליס שהוא גם עולמנו.

בראון נוקט בטכניקות רבות אחרות כדי ללמדנו שמה שנקרא בפינו מציאות איננו אלא העמדת פנים או לכל היותר אשליה תמימה. דמויות מסוימות עוברות מטמורפוזה, כמו תינוקה של הדוכסית המכוערת ההופך מתינוק מכוער לחזרזיר די חמוד. מדמותו של החתול נשאר רק החיוך וזה בהחלט מתקבל על הדעת, כי כפי שאומר קרול: "מה יש? אם יש בעולם חתול בלי חיוך, יכול להיות גם חיוך בלי חתול". לילדה לגמרי רגילה יש לפעמים צל של חתול ולאצבעון יש צל של גביע ניצחון. כך בסגנונו הסוריאליסטי מצליח בראון לערער את אמוננו בכל מה שנראה פשוט ויום יומי.^[15]

הערות שוליים

^ Lewis Carroll, Alice’s Adventures in Wonderland, 44 illustrations by John Tenniel, Macmillan 1865
^ Lewis Carroll, Alice in wonderland, illustrations A. Rackham, London, Heineman 1907
^ Lewis Carroll, Alice’s Adventures in Wonderland, Illustrations by Salvador Dali, Maecenas Press – Random House 1969
^ Lewis Carroll, Alice’s Adventures in Wonderland, Illustrated by Anthony Browne, Julia MacRae 1988
^ 2. John Ruskin, Stones of Venice, Vol.1, p.432. in The Works of John Ruskin, Ed. E.T. Cook, London 1903
^ 4. F. Saezerano, Sir John Tenniel, English masters of black and white, London 1948
^ Lewis Carroll, Alice on Stage, Picture Book, Ed. Collingwood, London 1899, pp.358-360
^ Quentin Matsys, The Ugly Duchess, 1513, National Gallery, London
^ Michael Hancher, Punch and Alice ( Through Tenniels’ Looking Glass), in E.Guiliano – Lewis Carroll a Celebration, Clarkson and Potter 1982 pp. 26-49
^ D. Hudson, Arthur Rackham His Life and Work, Hheineman, London 1960
^ Maria Popova, Salvador Dalí Illustrates Alice in Wonderland, 1969, brain picking (באנגלית)
^ Salvador Dali Illustration of Alice in Wonderland, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 4:08 דקות), עם אפשרות לכתוביות סמויות, 22 בפברואר 2010
^ A.Parinaud, The Unspeakable Confusions of Salvador Dali, Tras.Herold J. Salemson, London 1976, p. 23
^ I. Stern, Lewis Carroll the Surrealist, in, Edward Guiliano – Lewis Carroll a Celebration, Clarkson and Potter 1982
^ ז. לוי, "על אליס בארץ הפלאות, ללואיס קרול – השלכות פילוסופיות ולוגיות, מעגלי קריאה, אביב 1989 עמ' 5 - 21