חברי הצוות המשותף של ישראלים ופלסטינים מניפים את דגלי ארצותיהם על הר הידידות הישראלית-פלסטינית
הר הידידות הישראלית–פלסטינית (באנגלית: The Mountain of Israeli-Palestinian Friendship) הוא פסגה בגובה 2770 מ' סמוך לרמת ברוס באנטארקטיקה. בשנת 2004 קיבלה פסגה זו את שמה מקבוצה של שמונה חברים, ארבעה יהודים-ישראלים וארבעה ערבים-פלסטינים, שהיו הראשונים שהעפילו אליה יחדיו והניפו עליה את דגלי ישראל ופלסטין.
רקע והכנות
את המשלחת הקים ארגון בשם "שוברים את הקרח". מייסד הארגון, נתנאל הסקל, רצה להוכיח שפלסטינים וישראלים יכולים לעבוד בצוותא על אף הבעיות בישראל.
חברי המשלחת התאמנו כחודשיים בשיט מפרשיות בתל אביב ובטיפוס בהרי האלפים בתחום צרפת, לפני שיצאו לאנטארקטיקה.
חברי הצוות
חברי הצוות הישראלים
נתנאל חסקל היה בן 40 בזמן המשלחת. הוא עוסק בפיתוח נדל"ן בגרמניה. שירת בצה"ל במשך 10 שנים.
דורון אראל היה בן 44 בזמן המשלחת. אראל, אחד ממטפסי ההרים הראשונים במעלה בישראל, היה הישראלי הראשון שטיפס על האוורסט בשנת 1992. בהמשך טיפס אראל על שבע הפסגות, ההרים הגבוהים ביותר בכל אחת משבע היבשות. ב-1990 השתתף בחיפוש אחר ניצולים ממפולת שלגים, שקטלה 43 מטפסי הרים ב"פסגת לנין". אראל שירת בסיירת מטכ"ל. הוריו היו ניצולי שואה מפולין.
אביהו שושני היה בן 44 בזמן המשלחת, עורך דין שנמנה עם הצד הימני במפה הפוליטית של ישראל. הוא שירת ארבע שנים ביחידת קומנדו עלית בצה"ל.
ד"ר ירדן פנטה, הייתה בת 33 בזמן המשלחת. כילדה בת 14 מעדת ביתא ישראל, שלא למדה מעודה בבית ספר, צעדה מאתיופיה לישראל דרך סודאן. 12 שנות חייה הראשונות עברו עליה בעזרה למשפחתה בגידול פרות בכפר אתיופי זעיר בשם מאצ'ה.
סוליימן אל-חאתיב היה בן 32 בזמן המשלחת. הוא ריצה תקופת מאסר של 10 שנים בכלא בישראל, מגיל 14. היה חבר בפת"ח ונענש על ביצוע פעולות נגד חיילי צה"ל. בשבתו בכלא למד עברית, אנגלית, ספרות והיסטוריה.
זיאד דרוויש היה עיתונאי בן 53 בזמן המשלחת. אחיו, חבר בתנועה פלסטינית קיצונית, נהרג בפשיטה של צה"ל בשנת 1982. בן-דודו של המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש.
המשלחת יצאה מפוארטו ויליאמס שבצ'ילה ב-1 בינואר 2004, על סיפון היאכטה חוצת-האוקיינוסים "פלאגיק אוסטרליס". היאכטה שייטה כ-960 ק"מ בתנאים קשים ומסוכנים, לרבות הקפת כף הורן.
בהגיעם לאנטארקטיקה, צעדו חברי המשלחת במשך שבוע עד שהגיעו למרגלות ההר. ברוח עזה ובתנאי ראות גרועים, על קרקע משובשת בבתרונים רבים, החלו לטפס. קשורים בחבלים בקבוצות מעורבות של ארבעה, עם קרמפונים מחוברים למגפיהם וגרזני קרח בידיהם, חלקו המטפסים, ישראלים ופלסטינים יחד, באחריות לחיי חבריהם. לאחר טיפוס על גבי קרחון, הגיעו אל הפסגה בשעה 4:00 אחר הצהריים ב-16 בינואר 2004.
על הפסגה, כרעו שלושת הגברים המוסלמים בתפילה, בפניהם לעבר מכה. הישראלים פתחו בקבוק שמפניה. זיאד דרוויש התרגש עד דמעות. הוא אמר: "הרגע הזה יפה כל כך, לראות ישראלים ופלסטינים עושים דבר כזה בצוותא. עם זאת, אינני יכול שלא לחשוב על הדברים המחרידים שאנו מעוללים זה לזה בבית." במרחק 13,000 ק"מ מבתיהם במזרח התיכון הכריזו חברי המשלחת את הצהרת הפסגה, שעליה הסכימו כל השמונה קודם לכן:
אנו, חברי "שוברים את הקרח", המשלחת הישראלית-פלסטינית לאנטארקטיקה, עם הגיענו לסיומו של מסע ארוך ביבשה ובים מבתינו שבמזרח התיכון לקצה הדרומי של כדור הארץ, עומדים עתה על גבי הר זה שאין לו שם. בהגיענו אל פסגתו הוכחנו, שפלסטינים וישראלים יכולים לשתף פעולה אלה עם אלה מתוך כבוד ואמון הדדי. על אף ההבדלים העמוקים הקיימים בינינו, הוכחנו שאנו יכולים לקיים דו-שיח כן ומשמעותי. אנו עושים יד אחת בדחיית השימוש באלימות בפתרון בעיותינו ומצהירים בזאת, שעמינו יכולים וראויים לחיות יחדיו בשלום ובידידות. לביטוי האמונות והשאיפות הללו אנו קוראים בזאת להר זה "הר הידידות הישראלית-פלסטינית"
במשך ימים לפני הגיעם לפסגה, התווכחו הקבוצות בנושא ניסוח ההצהרה שישאו בהגיען לפסגה. בסופו של דבר, הסכימו החברים לדחות כל רמז לאלימות בהצהרה המשותפת.
על אף חילוקי דעות מרים בכל הנוגע לפוליטיקה של המזרח התיכון, התאחדו כל חברי המשלחת וסייעו איש לרעהו בקשיי הדרך.
