PROFILPELAJAR.COM

צו מספר 11 (באנגלית: General Order No. 11), או הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי, שהוצא על ידי הגנרל יוליסס ס. גרנט ב-17 בדצמבר 1862, הורה לגרש את כל היהודים ממחוז צבאי שכלל חלקים מטנסי, מיסיסיפי וקנטקי, בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית מצד כוחות האיחוד. הצו יצא לפועל באופן חלקי בלבד ובוטל ב-4 בינואר 1863 על ידי אברהם לינקולן, נשיא ארצות הברית.

מעמדם החוקי של היהודים

בחוקה האמריקנית אין התייחסות לקבוצות אתניות או דתיות (מלבד השחורים), היות שהיא עוסקת ביחידים ולא בקבוצות. הדבר בא לידי ביטוי במפקדי האוכלוסין האמריקניים, שבהם אין קטגוריית דת. גם בתחום העיסוק קיים שוויון בין-דתי ובין-אתני: כל אדם, יכול לעסוק בכל עיסוק מותר, ולכהן בכל משרה רשמית, ללא מגבלות דת או מוצא אתני. החוקה האמריקנית הבטיחה ערבויות לחופש הדת, לחופש הדיבור, לחופש העיתונות, להתאגדות ולחירויות נוספות. סעיפים אלה המבטיחים "חירות וצדק לכול", בנוסף לסעיפים המבטלים מבחנים דתיים למשרות ציבוריות, וחוקים בנושא חופש משכו יהודים רבים להגר לארצות הברית, והיוו מקור השראה בעבור אלה שכבר ישבו בה. יהודים מבחינה חוקית שווים לאוכלוסייה הנוצרית בארצות הברית, ואין ולא היה בעבר כל בסיס חוקתי להפלותם לרעה.

הרקע לחתימת הצו

ערך מורחב – מלחמת האזרחים האמריקנית

מלחמת האזרחים האמריקאית הייתה מרוכזת בשתי חזיתות עיקריות: האחת באזור נהר הפוטומק, והשנייה במערב, בעמק המיסיסיפי. לאחר שמצביאי הצפון הצליחו להשתלט על חלק מעמק המיסיסיפי, עד העיר ממפיס, קיבל הגנרל יוליסס ס. גרנט את הפיקוד על מחוז טנסי ב-25 באוקטובר 1862. גרנט תכנן מתקפה על הנקודה האסטרטגית ויקסבורג.

לתושבים של כל אחד מהצדדים במלחמת האזרחים היה מחסור במוצרים מסוימים, והסחר המשיך לפרוח בין האויבים גם בעת המלחמה. בצפון הייתה חסרה הכותנה, ובדרום חסרו ציוד הלחימה, הציוד הרפואי ומטבעות כסף וזהב. באזורי הקרבות טנסי ומיסיסיפי היה מלאי עודף של כותנה, שעלה על הנדרש למדינות הדרום, והספסרים קנו את עודפי הכותנה ומכרו אותם למדינות הצפון תמורת זהב.

ב-28 באוגוסט 1862 פרסם משרד האוצר תקנות האוסרות להעביר סחורות למדינות הקונפדרציה. למרות התקנות, המשיכו סחורות לעבור בין הצדדים היריבים. בין הסוחרים היו גם יהודים, אלא שהגנרל גרנט עשה הכללה וזיהה את כל הסוחרים כיהודים, ואת כל היהודים כסוחרים העוברים על החוק.

נוסח הצו

ב-17 בדצמבר 1862 חתם הגנרל גרנט על הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי. נוסח הצו:

"היהודים כמעמד המפר את כל תקנות הסחר שהונחו על ידי משרד האוצר וגם פקודת המחוז, מגורשים בזה מן האזור בתוך עשרים וארבע שעות מקבלת הפקודה.
מפקדי תחנות הצבא ישגיחו, שכל מעמד האנשים האלה יקבל רישיונות מעבר ויידרש לעזוב. אם ישוב אחד מהם לאחר הודעה זו, ייאסר ויוחזק בכלא עד שתזדמן אפשרות לשלחו החוצה כאסיר. אלא אם יהא מצויד ברישיון מן המטה הראשי.
שום רישיונות מעבר לא יינתנו לאנשים אלה, שירצו לבקר במטה הראשי כדי לבקש רישיונות מסחר.
בפקודת מייג'ור גנראל יו.ס. גראנט."

— הקיבוץ היהודי באמריקה בשנות התעצמותו^[1]

תגובת היהודים

הפקודה החלה להתבצע, ומשפחות שלמות נאלצו לעזוב את אזור מגוריהם, לרבות משפחות מכובדות. יהודי ארצות הברית הזדעזעו לשמע הפקודה. הם היו רגילים לשוויון ממסדי מאז שרגלם דרכה באדמת צפון-אמריקה. ליהדות ארצות הברית מעולם לא הוענקה אמנציפציה נפרדת ייעודית (שכן לפי החוקה האמריקנית אין לשיוך הדתי השפעה על מעמד הפרט), ולכן לא פחדו לאבד אותה, אם יילחמו לביטול הצו. בהתחלה הם פנו לדרגים המקומיים, ומשלא נענו - פנו ישירות לנשיא אברהם לינקולן שיבטל את הצו.

להלן חלקים מנוסח "איגרת המחאה לנשיא ארצות הברית אברהם לינקולן", שכתבו יהודי פאדוקה, עיירה בקנטקי, שגראנט כבש בספטמבר 1861:

"צו מספר 11 לתקנות הכלליות, שהוצא על ידי גנרל גראנט באוקספורד מיזורי... מורה לכל מפקדי חיל המשמר לגרש בתוך 24 שעות את כל היהודים, ללא הבחנה, מתחום מחוז שיפוטו. החתומים מטה, אזרחים טובים ונאמנים... העוסקים במסחר כחוק, חשים פגועים ונעלבים עמוקות בעקבות צו בלתי אנושי זה, אשר הוצאתו אל הפועל תהיה בגדר חילול של החוקה, שטרם היה כמותו ושל זכויותינו... והציג אותנו בצד יהודים רבים אחרים כפושעים... אנו מבקשים... את תשומת לבך המיידית לפגיעה מרושעת זו בחוק ובאנושיות..."

— הקיבוץ היהודי באמריקה בשנות התעצמותו^[1]

עיתון "המגיד" תיאר את ההתרחשויות כך:

אחד משרי צבאות הצפון, גענעראל גראנט... המצביא על המחנה הגדולה העומדת במחוז טענעססעע (=טנסי) על גבול ארץ המורדים, נתן פקודה נמרצה לגרש את כל היהודים היושבים בכל המקומות אשר צבאות חילו נחתים, במשך עשרים וארבע שעות, יען כי אחדים מהם עושים מסחר עם יושבי הנגב (=מדינות הדרום) שלא כדת, וע"כ יצא הקצף על כל היהודים השוכנים שמה והיה כצדיק כרשע

— אמעריקא, המגיד, 5 בפברואר 1863, המשך

תגובת הנשיא לינקולן

הנשיא לינקולן, שהיה ידוע כאוהד של חירויות האדם ושל השוויון, פעל כנגד הצו וביטל אותו מיידית ורטרואקטיבית. היהודים הצליחו במאבקם. אין לראות בביטול הצו מצד הנשיא ביטוי למגמות פילושמיות מצידו, אף על-פי שמגמות כאלה רווחו באוכלוסייה הפרוטסטנטית באותה תקופה: הסיבה לתגובה זו של הנשיא הייתה הומאניטרית, ונבעה מתפיסת העולם של הנשיא בדבר זכויות המיעוט והרדיקליציה של השוויון בארצות הברית, שהתבטאה בין היתר במאבקו לביטול העבדות של השחורים.

סיכום

הצו מדגים פן שלילי בהיסטוריה של יהודי ארצות הברית. דווקא במדינה שהבטיחה בחוקתה חירות ושוויון לכל ללא קשר לדת או למוצא האתני, ושהושתתה על ערכים אלה, גורשו היהודים מאחד ממחוזותיה.

הצו לא היה הגילוי האנטי-יהודי היחיד בתקופת מלחמת האזרחים, והוא מהווה דוגמה לעלילות שהעלילו על היהודים הן במחנה האיחוד, והן במחנה הקונפדרציה. עם-זאת, שאר גילויי האנטישמיות, היו מוגבלים לדעות קדומות בתחום הפרט, וזהו הגילוי היחיד שהגיע לתחום המדיניות הציבורית.

יש חוקרים הנאחזים בצו זה כדי לטעון כי האנטישמיות בארצות הברית היא חוליה ברצף ההיסטורי של האנטישמיות ושנאת ישראל^[2] וכי אין הבדל בין שנאת ישראל האירופית, לזו האמריקנית. חוקרים אחרים מדגישים דווקא את ביטול הצו, ואת פעילות היהודים לביטולו, ומראים בכך שהיהודים לא פחדו להשתמש בחופש הדיבור, ושהאנטישמיות זרה לערכים האמריקניים הבסיסיים ולמסורת הדתית האמריקנית. לדעתם זהו למעשה ביטוי לעוצמת היהודים ולחירותם כאזרחים אמריקנים, המקבלים את הגנת החוקה.

גרנט והיהודים

התקרית לא גרמה נזק רב למערכת היחסים של גרנט עם הקהילה היהודית האמריקנית. הוא זכה בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1868 וקיבל את רוב קולות היהודים.

ההיסטוריון ג'ונתן סרנה כותב בספרו "כאשר הגנרל גרנט גירש את היהודים" (2012) שגרנט כנשיא הפך לאחד מגדולי הידידים של היהודים בהיסטוריה האמריקנית. כנשיא הוא מינה יהודים רבים למשרות ממשלתיות, יותר מכל נשיא קודם. הוא גינה את מעשי הזוועה שבוצעו נגד יהודים באירופה, והדגיש את זכויות האדם כנושא מרכזי בארצות הברית.

בשנת 1874 הנשיא גרנט השתתף בחנוכת בית הכנסת "עדת ישראל" בוושינגטון, עם כל חברי הקבינט. זו הייתה הפעם הראשונה בה נשיא אמריקאי השתתף בטקס חנוכת בית כנסת. היסטוריונים רבים רואים בפעולה זו חלק מהמאמץ המתמשך שלו לפיוס עם יהדות ארצות הברית.

לקריאה נוספת

יוסי גולדשטיין, מירה קצבורג-יונגמן, יהודי ארצות הברית 1820–1914 קובץ מקורות א', תל אביב: 2001, עמ' 98–104.
Jonathan Sarna - When General Grant Expelled the Jews‏ (2012) (באנגלית)
אייזקס יהויקים, "יוליסס ס' גראנט והיהודים". בתוך: "יהודי ארצות-הברית: קובץ מאמרים", אריה גרטנר ויונתן סרנה (עורכים), ירושלים תשנ"ב, עמ' 157–166

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הצו לגירוש היהודים ממחוז טנסי בוויקישיתוף

מה יש בזה - פרק 22 - גם באמריקה כולם אנטישמים, סרטון בערוץ "מה יש בזה", באתר יוטיוב (אורך: 28:16)

הערות שוליים

^ ¹ ² מאת ב' קורן, ירושלים תשל"א, עמודים 249–250
^ אריה גרטנר, ״דמותה של האנטישמיות בארצות הברית״, בתוך: אלמוג (עורך), שנאת ישראל לדורותיה, ירושלים: מרכז זלמן-שזר: 1980, עמ' 309