הצהרת ריו על סביבה ופיתוח, המכונה בקיצור הצהרת ריו, היא מסמך קצר שנכתב ב"ועידת האומות המאוחדות לסביבה ופיתוח" (UNCED) ב-1992, הידועה באופן בלתי פורמלי בשם פסגת כדור הארץ. הצהרת ריו כללה 27 עקרונות שנועדו להנחות מדינות לפיתוח בר-קיימא עתידי, ונחתמה על ידי למעלה מ-175 מדינות.

ועידת ריו, שאימצה את ההצהרה, התקיימה בין ה-3 ל-14 ביוני 1992. לאחר מכן, הקהילה הבינלאומית נפגשה פעמיים כדי להעריך את ההתקדמות ביישום עקרונות המסמך; תחילה בניו יורק בשנת 1997 במהלך מושב העצרת הכללית של האו"ם, ולאחר מכן ביוהנסבורג בשנת 2002. למרות שההצהרה עזרה לקדם מודעות בנושאי איכות הסביבה, על פי עדויות משנת 2007 רק מעט מהמטרות הסביבתיות שלה הושגו באותה תקופה.

בהתייחסות ל"טבע האינטגרלי והתלות ההדדית הקיימת בכדור הארץ, "הבית שלנו"", מכריזה הצהרת ריו על 27 עקרונות. העיקרון הראשון קובע שפיתוח בר קיימא חשוב בעיקר לבני אדם, הזכאים לחיות חיים בריאים ופרודוקטיביים בהרמוניה עם הטבע.^[1] סעיף 11 מבקש שמדינות יחוקקו חקיקה סביבתית. סעיפים נוספים כוללים ניסוחים של עיקרון הזהירות המונעת, שאמור להיות "מיושם באופן נרחב על ידי מדינות בהתאם ליכולותיהן" (עקרון 15), ושל עקרון "המזהם משלם" אשר מדינות מתבקשות לאמץ כאשר זה תואם את האינטרס הציבורי ולא משבש את הסחר וההשקעות הבינלאומיות (עיקרון 16). העיקרון האחרון מבקש את מימוש העקרונות האחרים מתוך רוח של רצון טוב.