בקיץ 1862 הודיע לינקולן על כוונתו לפרסם את הצהרת האמנציפציה. הוא קבע כי כל מדינה - מבין המדינות שעדיין היו מורדות באותה עת - שתניח את נשקה עד פרסום הצהרת האמנציפציה ב-1 בינואר1863 תורשה לשמר את מוסד העבדות בשטחה. בכך ביקש לינקולן לעודד את מדינות העבדות לחזור לברית. התנהלות זו של לינקולן תאמה את הצהרותיו העקביות לפיהן בתור נשיא ארצות הברית, המנדט שלו אינו לשנות את משטריהן של המדינות השונות החברות בברית, משטרים המוגנים לפי התיקון העשירי לחוקת ארצות הברית, אלא לשמר את הברית ולהחזיר את המדינות הפורשות לברית, גם במחיר אי ביטול העבדות. בדצמבר 1862 כתב להוראס גרילי: "אם הייתי יכול להציל את הברית בלי לשחרר אף עבד - הייתי עושה זאת. מטרתי אינה ביטול העבדות, אלא שימור הברית".[1]
סייגים
הצהרת האמנציפציה לא נועדה לבטא עמדה מוסרית נגד העבדות, אלא לרתום לשם שימור הברית קואליציה של דרומיים בעלי עבדים במדינות הגבול, שהורשו לשמר את העבדות בתנאי שמדינותיהן תישארנה בברית, רפובליקניים שדגלו בעיקרון של "אדמה חופשית מעבדות", אנשי "מפלגת האדמה החופשית" (אנ'), שלפני המלחמה נטמעו במפלגה הרפובליקנית, אנשי המערב ואנשי התעשייה מהמזרח.
לינקולן לא דגל באבולישניזם - התנועה לביטול העבדות - אלא קרא להבטחת מעמדה של העבדות בכל מדינות הדרום. לינקולן היה אף מוכן להעביר תיקון לחוקה שמעגן את זכויות בעלי העבדים כדי למנוע את פרישת מדינות הדרום. הצהרת האמנציפציה לא הייתה תקפה לעבדים במדינות הדרום, כיוון שהצבא הפדרלי לא יכול היה לאכוף אותה. בארבע מדינות הגבול שבהן הייתה עבדות אך הן נשארו בברית - דלאוור, מיזורי, קנטקי ומרילנד - העבדות המשיכה להיות חוקית, כיוון שלינקולן חשש שיפרשו מהברית אם תבוטל בהן העבדות. לינקולן השתהה בפרסום ההצהרה עד סוף 1862, כשנתיים לאחר פרישת מדינות הדרום מהברית, וגם כשפרסם אותה עשה זאת רק לאחר הניצחון בקרב אנטיאטם בספטמבר 1862, ניצחון שהעניק לו מרווח נשימה פוליטי וצבאי מיד אחרי התבוסה בקרב השני בבול ראן" (אנ') בסוף אוגוסט 1862. עקב התנהלותו זו כינו אותו בכירי ההיסטוריונים החוקרים את לינקולן - ג'יימס מ' מקפרסון (אנ') ודייוויד הרברט דונלד, למשל - "שמרן" בנושא העבדות.
השלכות
להצהרה היו השפעות על השחורים גם במדינות העבדות וגם במדינות החופש. שחורים במדינות העבדות שבעת ההצהרה היו קרובים מבחינה גאוגרפית לאזורי השלטון של צבא הצפון, ניסו להימלט לאזורים אלה על מנת להתגייס לצבא הצפון - מגמה שהואצה אחרי ניצחונות הצפון בקיץ 1863 בקרב גטיסברג ובקרב ויקסברג. כמו כן התגייסו לצבא הצפון רבים מבין מאות אלפי השחורים החופשיים שהיו במדינות הצפון, וכן שחורים שברחו לצפון ועמדו בסכנת הסגרה למדינות הדרום עקב פסיקת בית המשפט העליון של ארצות הברית במשפט סקוט נגד סנדפורד משנת 1857. פסיקה זו קבעה ששחור שמצבו החוקי הוא עבד, והוא בורח למדינה בה לא קיימת עבדות, חייבת מדינה זו להסגירו למדינה ממנה ברח. משמעות הפסיקה הייתה כי העבדות תקפה בכל ארצות הברית, גם במדינות הצפון. התגייסות השחורים למען מדינות הצפון נועדה לא רק להשיב טובה למשחרריהם אלא גם להבטיח את חרותם העתידית על ידי הפלת משטרי העבדות.
הצהרת האמנציפציה הרחיבה את מטרותיה של מלחמת האזרחים. ההצהרה הוסיפה למטרות המלחמה גם את שחרור העבדים וביטול העבדות בארצות הברית, בנוסף למטרת שימור הברית.
