הפלישה הצרפתית לאי וייט הייתה נחיתה מן הים של חיל משלוח צרפתי בחוף הדרום-מזרחי של האי וייט ביולי 1545, במהלך המלחמות האיטלקיות. האנגלים הצליחו להדוף את ההתקפה, וניסיון הצרפתים להשתלט על האי נכשל.

הצרפתים התקיפו את האי פעמים אחדות במהלך תולדותיו. מטרת הפלישה של שנת 1545 הייתה להשתלט על האי ולהשתמש בו כקרש קפיצה להנחתת חילות משלוח בחופי אנגליה גופה. הצי הצרפתי, בפיקודו של קלוד ד'אנבול, עלה אומנם במספר אוניותיו על הצי האנגלי, אך הקרבות שניטשו בין שני הצדדים (כולל קרבות סולנט ובונצ'רץ') הסתיימו ללא הכרעה. ברם, מאחר שהתקפת הצרפתים נהדפה, נחשב המאורע לניצחון אנגלי, אם כי תוך אבדות כבדות ובהן טביעת הקאראק "מרי רוז" בקרב סולנט. הידיעות על העימות מעטות, ותיאורים אחדים גורסים כי הצרפתים הובסו די בנקל בכל אחד מן הקרבות.

תוכנית הצרפתים הייתה להנחית כוח אחד במפרץ וייטקליף, שיחצה את במברידג' דאון ויתקיף את סנדאון, וכוח נוסף בבונצ'רץ', שיצעד ויתחבר אתו בסנדאון. הכוח הצפוני יורט בעודו חוצה את גבעת המרעה, אך הצליח להבקיע לו דרך תוך כדי לחימה אל מצודת סנדאון שעל החוף, שהייתה אז בבנייה. שני חלקי חיל המשלוח הצרפתי נהדפו לאחר לחימה עזה. זכר המאורע מונצח על גבי לוח בכפר סיוויו (Seaview), שזו לשונו: "במהלך הפלישה האחרונה לאדמתנו נחתו מאות חיילים צרפתיים בחוף הסמוך. פלישה מזוינת זו נהדפה בלחימה עקובת־דם של המיליציה המקומית ב-21 ביולי 1545".

הכרוניקן הצרפתי מרטין דה בלה כותב על המאורע את הדברים הבאים: "כדי להותיר את כוחות האויב מופרדים זה מזה, נעשתה ההתנפלות מן הים בשלושה מקומות שונים בו זמנית. סניור פייר סטרוסה נצטווה לנחות מתחת למצודה קטנה, בה הציב האויב שלושה תותחים שהתקיפו את הגליאות שלנו באגפן, ואשר בה נמצאו חיילים רגלים אחדים מבני האי. כשראו את עוז רוחם של אנשינו, נטשו את המצודה ונסו דרומה כשהם תופסים מקלט בחורשה סמוכה. אנשינו רדפו אחריהם, הרגו אחדים מהם והעלו באש את בתי התושבים בסביבה...".

בתיאור מאוחר יותר של סר ג'ון אוגלנדר נכתב כי "...הם נחתו בשלושה מקומות נפרדים בעת ובעונה אחת, כשמטרתם לפצל את כוחותינו. פייר סטרוסה נחת בסיינט הלנס, שם ניצבה מצודה קטנה, והדף את אנשינו, שעזבו את המצודה, אל החורש. לה סניור דה טה, מפקד הרגלים, נחת בבונצ'רץ', שם נתלקחה לחימה עזה בינם לבינינו, ורבים היו ההרוגים בשני הצדדים...".

הצרפתים נחתו, כפי הנראה, במקומות בלתי מוגנים, ואז תקפו את ביצורי האנגלים מצדם הפונה ליבשה. במפרץ וייטקליף ובבונצ'רץ' הם מיהרו לתפוס עמדות שליטה גבוהות. אלא שהאנגלים ציפו להם, ובשני המקומות הקדימו הכוחות המקומיים ותפסו את אותן עמדות.

בבונצ'רץ' נחתו הצרפתים ללא כל קושי במפרץ הנזירים, אך נתקלו בקושי להבקיע לעצמם דרך החוצה ממה שמוכר בשם "מרגלות הצוק". הפתרון שמצאו – כפי הנראה הודות להיכרות מעטה של המקום – היה לטפס במעלה המדרונות התלולים של סיינט בוניפס ובונצ'רץ' דאונס, המתנשאים לגובה 210 מטרים. למגינים, שתפסו עמדות בראש הגבעה, היה אפוא יתרון ניכר.