כוחות צבא איטלקיים באלבניהדגל אלבניה תחת כיבוש איטליהשטר של 20 פרנק אלבני עם כיתוב באלבנית ואיטלקית
הפלישה האיטלקית לאלבניה (באיטלקית: Invasione italiana dell'Albania באלבנית: Pushtimi italian i Shqipërisë) הייתה מבצע צבאי קצר אותו יזמה ממלכת איטליה נגד ממלכת אלבניה באפריל 1939. הסכסוך היה תוצאה של המדיניות האימפריאליסטית של רודן האיטלקי בניטו מוסוליני. אלבניה נכבשה במהירות בידי הכוחות האיטלקיים, זוגו הראשון, מלך אלבניה, נאלץ לצאת לגלות, והמדינה הפכה לחלק מהאימפריה האיטלקית כממלכה נפרדת של הכתר האיטלקי.
רקע
ממלכת אלבניה הייתה בעלת חשיבות אסטרטגית רבה מבחינת ממלכת איטליה. האלבנים החזיקו בנמל האסטרטגי ולורה, וכן באי סאזאן, שני אזורים אלו היו נותנים לאיטליה שליטה מלאה בים האדריאטי. ופיקוח על ספינותיהם של מרבית המעצמות הבלקניות.[1] בנוסף, אלבניה יכלה לספק לאיטליה ראש גשר לפלישה עתידית לבלקן. לפני מלחמת העולם הראשונה איטליה והאימפריה האוסטרו-הונגרית סייעו בהקמתה של מדינה אלבנית עצמאית, אולם עם פרוץ המלחמה, איטליה ניצלה את ההזדמנות וכבשה את המחצית הדרומית של אלבניה, זאת במטרה למנוע כיבוש אוסטרו-הונגרי שלה, שייתן לאוסטרים את אותם יעדים שאיטליה רצתה לעצמה. ההצלחה האיטלקית לא נמשכה זמן רב, תנועות מרי אלבניות צצו בכל רחבי הארץ ובמיוחד בוולורה, מה שהכריח את האיטלקים לפנות את כוחותיהם בשנת 1920.[2] הרצון לפצות על כישלון מביך זה, היה אחד המניעים העיקריים של מוסוליני בפלישה לאלבניה.
כאשר בניטו מוסוליני עלה לשלטון באיטליה, הוא החל ליזום מדיניות של השלטת איטליה על הים התיכון כולו, ובמסגרת מדיניות זו גבר העניין האיטלקי באלבניה. איטליה החלה לחדור לכלכלת אלבניה בשנת 1925, כאשר אלבניה הסכימה לאפשר לאיטליה לנצל את משאבי המינרלים האדירים שלה.[3] בשנת 1926, נחתמה אמנת טירנה הראשונה, ובשנת 1927 נחתמה אמנת טירנה השנייה, לפיה איטליה ואלבניה נכנסו לברית הגנה.[3] הממשלה והכלכלה אלבנית היו הונעו בעזרת הלוואות איטלקיות, הצבא האלבני הוכשר על ידי מדריכים צבאיים איטלקים,[3] והגירה איטלקית לאלבניה זכתה לעידוד שתי הממשלות. אולם למרות ההשפעה האיטלקית הרבה, זוגו הראשון, מלך אלבניה סירב להיכנע לחלוטין ללחץ האיטלקי. ב-1932, כשאלבניה לא הייתה מסוגלת לשלם את הריבית על הלוואות שנטלה, ניצלה זאת איטליה כדי להגביר את מעורבותה במדינה. היא דרשה לשלב איטלקים בפיקוד על הז'נדרמריה, לאחד מכסים בין המדינות, להעניק לאיטליה את כל הזכויות על הסוכר הגדל באלבניה ועל שירותי הטלגרף והחשמל, ולחייב לימוד איטלקית בבתי הספר. זוגו הראשון התנגד נחרצות לדרישותיה של איטליה, ובתגובה גירש מהמדינה את היועצים הצבאיים האיטלקיים והלאים בתי ספר קתוליים בניהול איטלקי.[4] כדי להתמודד עם הקשיים הכלכליים, קיצץ 30% מתקציב המדינה. זוגו החל ליצור קשרים עם מדינות בלקניות שונות כמו יוגוסלביה ויוון בתגובה מוסוליני הזועם שיגר צי איטלקי לחופי אלבניה, אולם הצי הוחזר כאשר מוסוליני הבין שהמלך לא מתרשם.[4]
כאשר סיפחה גרמניה הנאצית את אוסטריה מבלי לעדכן קודם את איטליה, חש מוסוליני שאיטליה הופכת לחברה משנית בברית הפלדה.[5] מוסוליני קיווה שלאחר מותו של זוגו, אלבניה תיכנס לבעיית ירושה שתאפשר כיבוש איטלקי מהיר ונוח שלה. ולאחר מכן אף היו פתוחות אפשרויות לכיבוש יוגוסלביה.[6] אולם אז התברר שמלכת אלבניה בהריון, פירוש הדבר היה ששושלת זוגו עלולה להימשך. ב-15 במרץ1939, כבש הרודן הגרמני היטלר את צ'כוסלובקיה, פעולה שתגובותיה הסתכמו בקול ענות חלושה מצד צרפת ובריטניה. מוסוליני כעס על כך שהסיפוח נעשה ללא ידיעתו, אולם גם גילה שמעצמות המערב חפצות בשלום בכל מחיר ויפקירו את אלבניה לנפשה. מוסוליני סבר שכעת כשהעולם כולו עוסק בפרשת צ'כוסלובקיה, הגיעה שעת הכושר להפתיע את היטלר ביוזמה איטלקית נגד אלבניה. ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה מתח ביקורת על התוכנית וסבר שמדובר בסיכון מיותר, אולם זה זמן מה שהמלך היה בסך הכל שליט בובה בידי המועצה הפשיסטית העליונה. ב-25 במרץ1939 הגיש שר החוץ האיטלקי גליאצו צ'אנו, אולטימטום לטירנה. האולטימטום כלל דרישות שהיו מוגזמות אפילו לדעת צ'אנו עצמו. במקביל הורה מוסוליני על ריכוז כוח גדול בגבול אלבניה.[7]
אף על פי ששגריר אלבניה באיטליה הוחזר לטירנה,[8] הממשלה אלבנית ניסתה לשמור בסוד את החדשות על האולטימטום האיטלקי. בעוד הרדיו האלבני שידר בעקשנות ששום דבר לא קורה,[9] החדשות על האולטימטום האיטלקי התפשטו ברחבי הממלכה ממקורות לא רשמיים, מה שהפך את האזרחים לחשדנים. עד כדי כך היו גבוהים החשדנות והפחד עד שכאשר ב-5 באפריל, כאשר חדשות לידת בנו של המלך בושרו בטירנה בידי תותחים, המונים יצאו מבוהלים לרחובות, משוכנעים שמדובר בהתקפה איטלקית. עוד באותו היום נערכה בטירנה הפגנה אנטי-איטלקית גדולה. ב-6 באפריל היו מספר הפגנות דומות בערים המרכזיות של אלבניה, בשעות הצהריים מטוס של חיל האוויר המלכותי האיטלקי הצניח מעל שמי ולורה כרוזים הקוראים לאזרחים לשתף פעולה עם הכובש האיטלקי. האזרחים האלבנים, זועמים על הפגנה זו של כוח, קראו לממשלה להתנגד, ולשחרר את האסירים הפוליטיים. המלך זוגו הורה לגייס את חיילי המילואים, אולם קצינים אלבנים רבים החלו נמלטים מהארץ בהמוניהם. הממשלה האלבנית גם היא החלה להתפרק, שר הפנים, מוסא יוקה, נמלט ליוגוסלביה באותו היום. זאת בעוד המלך זוגו שידר לאומה שהוא יתנגד לכיבוש איטלקי. נערכה הפגנה מול השגרירות האיטלקית, במהלכה הצהירו ההמונים ש"רק על גופותינו יעברו האיטלקים".[10]
הפלישה
על פי התוכניות האיטלקיות המקוריות, בפלישה היו אמורים להשתתף עד 50,000 לוחמים, הנתמכים על ידי 137 יחידות ימיות ו-400 מטוסים. בסופו של דבר כוח הפלישה גדל עד ל-100,000 לוחמים הנתמכים על ידי 600 מטוסים.[10] ב-7 באפריל "יום שישי הטוב",[11] אנשי הצבא האיטלקי, בפיקוד הגנרל אלפרדו גוצוני,[12] פלשו לאלבניה, ותקפו את כל הגבול האלבני בו זמנית. הצבא האלבני לעומת זאת כלל רק 15,000 חיילים מצוידים היטב, שעברו הכשרה על ידי קצינים איטלקים. תוכניתו של המלך זוגו הייתה לנטוש את הערים העיקריות והצפופות, ולעבור ללוחמת גרילה בהרים. אבל סוכנים איטלקים שהיו ממוקמים באלבניה כמדריכים צבאיים, חיבלו בתוכנית זו. ביום הפלישה האלבנים גילו שהתותחים שלהם היו פגומים וללא שום תחמושת. כתוצאה מכך, ההתנגדות העיקרית בוצעה בידי ז'נדרמים וקבוצות קטנות של פטריוטים.
הפלישה החלה בהתקפה על ערי החוף ואלונה ודוראצו, האיטלקים הפציצו את הערים ארבע פעמים מהים ומהיבשה, ולאחר מכן הנחיתו כוחות. לאחר התנגדות אלבנית אמיצה נכבשה העיר.[10] בעיר דורס, כוח של רק 360 אלבנים, בעיקר שוטרים ואנשי העיירה, בראשות אבז קובי (Abaz Kupi), מפקד הז'נדרמריה בדורס, ואדמירל מויו אולצ'ינקו (Mujo Ulqinaku), ניסה לעצור את ההתקדמות האיטלקית. מצוידים רק עם נשק קל ושלושה מקלעים, הם הצליחו לשמור על האיטלקים במפרץ במשך כמה שעות עד שמספר גדול של טנקים קלים נפרקו מספינות הצי המלכותי האיטלקי שעגנו בנמל. לאחר מכן התנגדות החלה להתפורר, ותוך חמש שעות איטליה כבשה את העיר.
בסביבות השעה 1:30 ביום ראשון 7 באפריל, כל ערי הגבול האלבניות היו בידיים איטלקיות. באותו יום המלך זוגו, אשתו המלכה ג'ראלדין, ובנם התינוק לאקה נמלטו ליוון, ולאחר מכן ללונדון,[13] תוך שהם לוקחים אתם חלק גדול מעתודות הזהב של הבנק המרכזי האלבני. כאשר התפרסמו החדשות, המון זועם תקף את בתי הכלא, שחרר את האסירים הפוליטיים ובזזו את מגוריו של המלך. בשעה 9:30 בבוקר ב-8 באפריל, חיילים איטלקים נכנסו לטירנה וכבשו במהירות את כל בנייני הממשלה. יחידות של חיילים איטלקיים המשיכו וצעדו לכיוון העיר שקודר. שקודר נכנעה בערב לאחר 12 שעות של לחימה. עם זאת, שני קצינים שחנו בטירת רוזאפה סירבו לציית לצו הפסקת האש, והמשיכו להילחם עד שאזלה תחמושתם. מאוחר יותר שיבחו החיילים האיטלקים את לחימת החיילים האלבנים בשקודר, על שהצליחו להאט את התקדמותם במשך יום שלם. במהלך שנועד למטרות תעמולה, שחררו האיטלקים 200 אסירים מבית הכלא המחוזי בשקודר.
מספר הנפגעים בקרבות אלה שנויים במחלוקת. כוחות הצבא האיטלקים טענו כי בדורס 25 איטלקים נהרגו ונפצעו 97 ו-160 אלבנים נהרגו וכמה מאות נפצעו, ואילו מקורות אלבניים הצהירו כי כ-400 איטלקים נהרגו. כדי לחפות על ההפסדים שלהם, פינו האיטלקים במהירות את גופות חייליהם שנהרגו בדורס, וניקו את סימני הדם.
לפני הכיבוש האיטלקי, חיו באלבניה כ-200 יהודים.[14] האיטלקים, על אף ששיתפו פעולה עם הנאצים, לא לקחו חלק ברצח העם היהודי. גם לאחר הכיבוש הגרמני של אלבניה הייתה שואה באלבניה, אם כי חלק מהיהודים לא נפגעו משום שהם זכו להגנת האוכלוסייה המוסלמית המקומית.[15] 63 אלבנים זכו לתואר חסיד אומות העולם על פעילותם להצלת יהודי אלבניה. רפיק וסלי היה תושב אלבניה הראשון שהוכר כחסיד אומות העולם (בשנת 1987).[16] אחדים מבני משפחתו זכו אף הם לאות.[17][18]
לקריאה נוספת
.Fischer, Bernd (2/25/15). Albania at War, 1939-1945. Purdue University Press
.svg)
