PROFILPELAJAR.COM

הערכת גודל קהל היא תהליך שבו מעריכים כמה אנשים השתתפו באירוע המוני, כגון הפגנה או מצעד.

באירועים סגורים, שבהם ההשתתפות מותנית בתשלום או כאלו הנערכים במתחם שיש לו מספר קטן של כניסות ויציאות, אפשר להגיע להערכה מדויקת למדי. לעומת זאת, באירועים הנערכים תחת כיפת השמים ונמשכים לאורך זמן, ספירה ישירה אינה מעשית. במקרים כאלו ההערכה קשה, וטווח השגיאה גדול. הקושי לקבל הערכה אובייקטיבית בא לידי ביטוי בעיקר באירועי מחאה או הפגנות, שבהם יש למספר המשתתפים משמעות פוליטית לא מבוטלת, המביאה להערכות סותרות מצד בעלי עניין.

לקשיים הטכניים בהערכת מספר המשתתפים, שיפורטו בהמשך, נוספים גורמים פוליטיים. הערכות המארגנים טרם האירוע, אם הן מתפרסמות מראש ("הפגנת המיליון"), מהוות עוגן מנטלי שעליו מתבססות הערכות מאוחרות יותר. נוכחותן של הטיות פוליטיות בהערכת מספר המשתתפים מוכחת מהפערים הגדולים שבין הערכות שונות של בעלי אינטרסים. הערכות המשטרה, גם כשהן נעשות באובייקטיביות או נתפסות ככאלה, מיועדות להתארגנות טכנית ולוגיסטית, והן עשויות להתייחס בעיקר לגורמים פחות רלוונטיים בעיני הציבור, כמו מספר כלי הרכב שהובילו אל האירוע או ממנו.

בהערכת גודל הקהל נוקטים בשיטות שונות אם מדובר בקהל סטטי, כגון כזה המשתתף בטקס או בהפגנה, או קהל דינמי, כגון בתהלוכה או מצעד.

הערכה של קהל סטטי

מכיוון שספירה ישירה של המשתתפים אינה מעשית, ההערכה של קהל סטטי נעשית על ידי הכפלת השטח בו מתקיים האירוע בצפיפות האנשים הממוצעת; את שני הגורמים האלו יש להעריך בנפרד. נראה שאפילו בתנאי ראות טובים, קשה לרדת מסטיית תקן יחסית של כ-10%; כלומר, הערכות מתקבלות על הדעת יפלו בטווח של כ-20% מעל או מתחת למספר האנשים האמיתי. לדוגמה, הערכת מספר המשתתפים בהשבעת נשיא ארצות הברית ב-2009, שהיו מבוססות על צילומי לוויינים צבאיים, נעו בין 1 ל-1.8 מיליון.

אם האירוע מתרחש באזור מוגדר (כגון פארק או ככר), השטח ידוע במידה רבה של דיוק, ויש להעריך איזה חלק ממנו נמצא בשימוש. אם האזור אינו מוגדר (וכולל למשל מספר רחובות ראשיים ופחות ראשיים), ההערכה תהיה פחות מדויקת. אם השטח מוכר אבל צורתו אינה סדירה, גם אז יהיה קשה להעריך איזה חלק תפוס על ידי המשתתפים באירוע.

הדרך הטובה ביותר להעריך את הצפיפות הממוצעת היא להיעזר בתצלומי אוויר, מגובה של 100-200 מטר, שבהם אפשר לספור את ראשי האנשים. את התצלום האווירי מחלקים לריבועים שווי שטח; דוגמים כמה ריבועים, וסופרים בכל אחד מהם את האנשים במידת הדיוק האפשרית. הצפיפות הממוצעת בריבועים האלו נותנת אומד טוב לצפיפות הממוצעת הכללית. שיטה זו מיוחסת להרברט ג'ייקובס, פרופסור לתקשורת באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שבשנות ה-60 היה צופה מחלון משרדו בהפגנות הסטודנטים נגד מלחמת וייטנאם; ההפגנות היו נערכות ברחבת האוניברסיטה, המחולקת למלבני ריצוף שווי-גודל. אם צילומי אוויר אינם זמינים, אפשר לקבל הערכה גסה למספר המשתתפים מכלל האצבע הבא: מספר האנשים למטר רבוע הוא 1 אם מדובר בהתקהלות קלה, 2 אם יש תחושת צפיפות מתונה, ו-4 כשהדוחק רב.

כמה גורמים מפריעים להערכת גודל הקהל. ראשית, לא תמיד יש תצלומים זמינים של כל שטח האירוע. גם כשיש תצלומים, ואפילו אם הם באיכות טובה, חלק מן המשתתפים יוסתרו על ידי בניינים, עצים וצללים אחרים. צילום פנורמי מציג פרספקטיבה מעוותת וקשה לחלק אותו לאזורים שווי-שטח. אנשים עשויים להגיע אל האירוע ולעזוב אותו, כך שמספר המשתתפים בפועל יהיה גבוה מזה שניתן לראות בכל רגע נתון. אם האזור אינו מגודר, הספירה עשויה לכלול גם עוברי אורח שאינם משתתפים באירוע.

הערכה של קהל דינמי

קהל המשתתף באירוע דינמי, כמו מצעד או תהלוכה, תופס שטח רחב יותר מאשר באירוע סטטי, ויש לו צפיפות נמוכה יחסית. הצפיפות משתנה במידה רבה באזור ההתכנסות, ואף לאורך זמן. גורמים אלה הופכים את הערכת הגודל לקשה אף יותר, ומצריכה שימוש באמצעים שמעבר לצילומי השטח, כגון ספירת העוברים בכמה נקודות ציון מרכזיות.

אחת השיטות שהוצעו במקרים כאלו היא עריכת סקרים טלפוניים. מכיוון שאפילו באירוע רב משתתפים נוכח רק אחוז קטן של האוכלוסייה, הערכה טובה בשיטה זו מחייבת מדגם גדול. יתרה מזו, על השאלה "האם השתתפת באירוע" אנשים נוטים לענות על פי יחסם בדיעבד לאירוע, על-פי מטרותיהם הפוליטיות, וכדומה. כדי להפחית הטיות אלו, מוצע לא לסקור ישירות את אחוז המשתתפים, אלא לבדוק מבין המשתתפים איזה חלק עברו בנקודות הציון השונות, על-מנת לשקלל את ההערכות שהתקבלו מן הספירה הישירה.

באירועים מרוחקים מאזורי היישוב הצפופים (כגון העלייה השנתית למירון), כמעט כל המשתתפים מגיעים בכלי רכב עד סמוך למקום הכינוס. במקרים כאלה ניתן להעריך את מספר המשתתפים על ידי ספירה של כלי רכב (פרטיים וציבוריים), המשולבת בהערכה של מספר הנוסעים בכל כלי רכב.