הסכם שבע עשרה הנקודות (רשמית:הסכם בין הממשלה המרכזית העממית והממשלה המקומית של טיבט בנוגע לצעדים לשחרור השלו של טיבט) הוא הסכם שנחתם ב-23 במאי 1951 ונוגע למעמדה של טיבט. ההסכם נחתם בין הרפובליקה העממית של סין וטיבט, ואושרר על ידי הדלאי למה ה-14 באמצעות הטלגרף ב-24 באוקטובר 1951.
ב-18 באפריל 1959, פסל הדלאי למה את ההסכם בטענה שהוא נחתם בכפייה. הממשלה הטיבטית הגולה שהוקמה מספר שנים אחרי חתימת ההסכם, מתייחסת גם היא להסכם כלא תקף, אם כי נגופוי נגוואנג ג'יגמה, ראש המשלחת הטיבטית שחתמה על ההסכם, טוען שלא הופעל כל לחץ לחתום עליו.
רקע
אחרי נפילת שושלת צ'ינג ב-1912, טובטן גיאטסו, הדלאי למה ה-13, הכריז על עצמאות טיבט. הכרזת העצמאות הזו ספגה התנגדות מצד ממשלת סין. ב-1 באוקטובר 1949, שלח הפאנצ'ן לאמה ה-10 מכתב ובו בירך את הרפובליקה העממית של סין, שהוקמה באותו יום. במכתב הוא הוסיף ואיחל לשחרור טיבט. ב-6–7 באוקטובר 1950 חצה הצבא הסיני את נהר ג'ינשה, והביס את צבא טיבט עד 19 באוקטובר. במקום להמשיך ולהתקדם בטיבט, סין ביקשה ממנה לשלוח נציגים לבייג'ינג כדי שידונו בהסכם. לפי הדלאי למה, טיוטת ההסכם נכתבה על ידי סין והנציגים מטיבט לא הורשו להציע תיקונים. במהלך שהותם בבייג'ינג, סין לא אישרה לנציגים לדון עם הממשלה בלהסה. המשלחת לא הוסמכה לחתום על הסכם, אך בסופו של דבר נכנעה ללחץ הסיני לאפשר את החתימה באמצעות חותמות ייעודיות.
ההסכם
שבע עשרה הנקודות
מאו דזה-דונג וראש המשלחת הטיבטית, נגופוי נגוואנג ג'יגמה, חוגגים את חתימת ההסכם, 24 במאי 1951העם הטיבטי יתאחד ויגרש את כל הכוחות האימפריאליסטיים מטיבט; העם הטיבטי יחזור למשפחת המולדת הגדולה – הרפובליקה העממית של סין.
הממשלה המקומית של טיבט תסייע לצבא השחרור העממי להיכנס לטיבט ותייצב את ההגנות הלאומיות.
בהתאם למדיניות כלפי לאומים שנקבעה בתוכנית המשותפת של הוועידה המדינית הפוליטית של העם הסיני, לעם הטיבטי יש את הזכות להקים אוטונומיה לאומית תחת ההנהגה של ממשלת סין העממית.
השלטון המרכזי לא ישנה את השיטה הפוליטית הקיימת בטיבט. השלטון המרכזי לא ישנה גם את המעמד, התפקיד והכוח הקיים של נציגי הדלאי לאמה.
המעמד, התפקיד והכוח הקיים של הפאנצ'ן לאמה לא ישתנה.
המעמד הקיים, תפקידיהם וסמכויותיהם של הדלאי לאמה ושל הפאנצ'ן לאמה מתייחסים למעמדם, תפקידיהם והסמכויות שלהם כאשר היו ביניהם יחסים ידידותיים.
תונהג מדיניות חופש פולחן דתי כפי שנקבע בתוכנית המשותפת. האמונות, המנהגים וההרגלים הדתיים של העם הטיבטי יכובדו, ומנזרי הלאמה יהיו מוגנים. השלטון המרכזי לא ישפיע על שינוי בהכנסות המנזרים.
הכוח הטיבטי יאורגן מחדש בהדרגה כחלק מצבא השחרור העממי, ויהפוך לחלק מכוח ההגנה של הרפובליקה העממית של סין.
השפה המדוברת והכתובה ומערכת החינוך של העם הטיבטי יפותחו צעד אחר צעד בהתאם למצב הקיים בטיבט.
החקלאות, גידול העדרים, התעשייה והמסחר יפותחו צעד אחר צעד בהתאם למצב הקיים בטיבט.
בעניינים הנוגעים למספר רפורמות בטיבט, לא תהיה כפייה מצד השלטון המרכזי. הממשלה המקומית של טיבט תיישם רפורמות בהתאם להחלטותיה, ואם הציבור יעלה דרישות לרפורמות, הן ייושבו בהתייעצות עם ההנהגה בטיבט.
במידה ופקידים פרו–אימפריאליסטים ופרו–קוומינטנג יתנתקו בנחישות מיחסים עם האימפריאליזם והקוומינטנג, ולא יעסקו בחבלה או בהתנגדות, הם עשויים להמשיך לכהן בתפקידם ללא קשר לעברם.
צבא השחרור העממי הנכנס לטיבט יציית לכל המדיניות האמורה, וגם יהיה הוגן במסחר, ולא ייקח אף לא מחט או חוט מהעם.
כדי להבטיח את יישום הסכם זה, ממשלת העם המרכזית תקים ועדה צבאית ומנהלתית ומפקדת צבאית בטיבט, ומלבד הצוות שיישלח על ידי הממשלה המרכזית – תקלוט כוח אדם טיבטי מקומי ככל הניתן. כוח אדם טיבטי שייקח חלק בוועדה הצבאית והמנהלתית עשוי לכלול גורמים פטריוטיים מהשלטון המקומי של טיבט, מהמחוזות השונים וממנזרים; רשימת השמות תוגדר לאחר התייעצות בין הנציגים שקבעה ממשלת העם המרכזית לבין גורמים שונים הנוגעים בדבר, ותוגש למינוי ממשלת העם המרכזית.
הכספים הדרושים לוועדה הצבאית והמנהלתית, מפקדת האזור הצבאי וצבא השחרור העממי הנכנס לטיבט יסופקו על ידי ממשלת העם המרכזית. הממשלה המקומית של טיבט צריכה לסייע לצבא השחרור העממי ברכישה והובלה של מזון, מספוא ושאר צורכי היומיום.
הסכם זה ייכנס לתוקף מייד לאחר החתימה עליו.
המשא ומתן
המשלחת הטיבטית התנגדה בתחילה לסעיף 1 ול"פלישה של כוחות אימפריאליסטיים", אך הודתה מאוחר יותר שייתכן וישנם כוחות כאלה שפועלים בטיבט מבלי שהיו מודעים אליהם. סעיפים 2 ו-3 התייחסו ל"ממשל מקומי", אם כי המשמעות של "אוטונומיה לאומית אזורית" לא נדונה, בשל העובדה שהמשלחת מטיבט הניחה שהסטטוס קוו יישמר. המשלחת ניסתה לצמצם את ההתייחסות לפאנצ'ן לאמה בסעיפים 5 ו-6, אולם סין התעקשה שהוא והדלאי לאמה יקבלו יחס זהה; או ששניהם יוגנו בהסכם, או שאף אחד, ולכן הטיבטים קיבלו גם את סעיף זה. מחלוקת חריפה בסעיף 8, בנוגע לפירוק הצבא הטיבטי, נפתרה בהבטחה לדון בכך שוב מאוחר יותר.
הסעיף שזכה לתשומת הלב הרבה ביותר היה 15, בשל העובדה שהקמת ועדה מטעם השלטון המרכזי סותרת את סעיף 11 ובו ניתנה לטיבט הסמכות לערוך רפורמות בעצמה. יתר הסעיפים התקבלו בלי התנגדות, או עם התאמות קלות בתרגום. כדי למנוע מבוכה מהסינים, הוסכם שסוגיות כמו קיום הצבא הטיבטי יידונו בהמשך בהסכמים חשאיים.
חתימה על ההסכם
ההסכם נחתם על ידי נגופוי נגוואנג ג'יגמה, ראש המשלחת מטיבט, ואושרר על ידי ממשלת טיבט מספר חודשים מאוחר יותר. בנוסף, הדלאי לאמה ערך הצהרה לציבור ובה אשרר את ההסכם, וכן שלח לבייג'ינג טלגרף ובו הביע את הסכמתו:
”השנה, נציג הממשל המקומי בטיבט, נגופוי נגוואנג ג'יגמה, יחד עם חמישה אנשים נוספים, הגיעו לבייג'ינג בסוף אפריל 1951 כדי לקיים שיחות שלום עם האנשים המוסמכים מטעם הממשלה העממית המרכזית. על בסיס ידידות, נציגים משני הצדדים חתמו על הסכם בנוגע לצעדים לשחרור השלו של טיבט ב-23 במאי 1951. הממשלה המקומית של טיבט, כמו גם אנשים דתיים וחילוניים, תומכים פה אחד בהסכם זה, ותחת הנהגתם של היושב ראש מאו והממשלה העממית המרכזית, יתמכו באופן פעיל בגיבוש ההגנה הלאומית, יגרשו השפעות אימפריאליסטיות בטיבט, וישמרו על אחדות השטח וריבונות המולדת”
”הטלגרף שלך מה-24 באוקטובר 1951, כבר התקבל. אני מודה לך על מאמציך ליישם את ההסכם לשחרור השלו של טיבט, ואשמח לשתף איתך את איחוליי הלבביים”
לפי הממשלה הטיבטית הגולה, כמה חברים בקבינט הטיבטי, דוגמת ראש הממשלה, לא קיבלו את ההסכם. אולם האספה הלאומית של טיבט "בעודה מכירה בנסיבות המקלות שבהן נאלצו הנציגים לחתום על "ההסכם", ביקשה מהממשלה לקבל אותו".
דחייה
החתימה על הסכם שבע עשרה הנקודות נחשבה בהמשך ללא חוקית לפי הקהילה הטיבטית הגולה, וכי הנציגים נאלצו לחתום עליו בכפייה, תוך שימוש בחותמות מזויפות. כמו כן נטען שנאסר עליהם לשנות את ההסכם או לתקשר עם להסה.
לפי מלווין גולדשטיין, מומחה לענייני טיבט, ההסכם עשוי להיות תקף גם אם נחתם תחת איום צבאי סיני, אך לא אם לנציגים לא הייתה הסמכות לחתום עליו: "הסינים אמנם הכינו חותמות חדשות, אבל אלו היו חותמות אישיות שעליהן חרוט שמו של כל נציג. מלבד זאת, לא היו חותמות ממשלתיות מזויפות. חלק מהבלבול נובע מכך שלראש המשלחת היה החותם של מושל מזרח טיבט, אך הוא בחר שלא להשתמש בו. החותם הזה לא היה הרשמי של הממשלה הטיבטית, ולכן אי השימוש בו לא הפחית מתוקף ההסכם. באוטוביוגרפיה שלו, הדלאי לאמה מציין שהנציגים הטיבטים טענו שהם נאלצו "בכפייה" לחתום על ההסכם.. תחושת הכפייה שלהם נובעת מהאיום הסיני להשתמש שוב בכוח צבאי בטיבט בהיעדר הסכם, אולם על פי המשפט הבינלאומי אין בכך כדי לפסול הסכם. כל עוד לא הייתה אלימות פיזית נגד החותמים, ההסכם תקף. אולם, תוקפו של ההסכם מושתת על סמכות החותמים לסיים את ההסכם, וזאת, כפי שראינו בבירור, לא היה כך. במובן זה, לדלאי לאמה הייתה סיבה להתנער ממנו.
בספטמבר 1951 הודיעה ארצות הברית לדלאי לאמה שכדי לקבל את תמיכתה עליו לצאת מטיבט ולהתנער פומבית מההסכמים ש"נכרתו בכפייה" בין נציגי טיבט לקומוניסטים הסינים.
ב-26 במרץ1959, שמונה שנים אחרי החתימה והאשרור של ההסכם, הגיע הדלאי לאמה ללהונטסה דזונג, שם התנער מההסכם. ב-20 ביוני, במסיבת עיתונאים חזר ודחה את ההסכם באומרו "מאז שסין עצמה הפרה את תנאי ההסכם שלה, לא צריכה להיות כל סיבה חוקית להכיר בו".
אחרית דבר
הסעיפים הכי חשובים שסייעו לסינים היו 1, 8 ו-14. סיפוח טיבט, והטמעת המנהגים הסיניים בטיבט היו חיוניים לסין. בנוסף, הסעיף ה-14 העניק לסין את השליטה על יחסי החוץ של טיבט. כמו כן, סעיף 8 הבטיח את היטמעות האוכלוסייה הטיבטית באוכלוסייה הכללית. ביחס לשפה המדוברת, שפת להסה עברה תקופות שונות של קידום ודחייה בבתי הספר, וכיום השימוש בה פחת לעומת עשורים קודמים.
.jpg)
