Truth and Method, The Relevance of the Beautiful and Other Essays
פרסים והוקרה
אזרחות כבוד של פלרמו (2000) הצלב הגדול דרגה ראשונה של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (1993) פרס רויכלין (1971) פרס הגל (1979) פרס זיגמונד פרויד (1979) פרס הנס מרטין שלאייר (1987) מסדר ההצטיינות של באדן-וירטמברג (1976) פרס קרל יאספרס (1986) אות מסדר ההצטיינות במדעים ואמנויות של גרמניה
זמן קצר לאחר מכן, גדמר ביקר בפרייבורג והחל ללמוד עם מרטין היידגר שהיה אז מלומד צעיר שעדיין לא קיבל את משרת הפרופסורה. הוא התחבר לקבוצה של סטודנטים שכללה את ליאו שטראוס, קרל לאוית', וחנה ארנדט. הוא והיידגר התקרבו, וכשהיידגר קיבל משרה באוניברסיטת מרבורג, גדמר עבר יחד איתו. השפעתו של היידגר היא שעיצבה את מחשבתו של גדמר והרחיקה אותה מההשפעות הנאו-קנטיאניות המוקדמות יותר של נטורפ והרטמן.
גדמר סיים את לימודיו ב-1929 והעביר את רוב שנות השלושים המוקדמות כשהוא מרצה במרבורג. שלא כהיידגר, גדמר התנגד לנאצים, אם כי לא היה פעיל פוליטית בתקופת הרייך השלישי. הוא לא קיבל משרה בשכר בשנות שלטון הנאציזם ומעולם לא נמנה עם שורות המפלגה; רק לקראת סופה של המלחמה קיבל משרה בלייפציג. ב-1946, האמריקאיים מינו אותו לרקטור האוניברסיטה לאחר שהחליטו כי הוא לא היה נגוע בנאציזם. גדמר לא חיבב את גרמניה המזרחית הקומוניסטית הרבה יותר מאשר את הרייך השלישי, והוא עבר לגרמניה המערבית, כשהוא מקבל משרה בתחילה בפרנקפורט ואחר-כך ירש את קרל יספרס בהיידלברג ב-1949. הוא נשאר שם עד למותו ב-2002.
בתקופה זו הוא סיים את חיבורו החשוב ביותר, "אמת ומתודה" (ב-1960), והשתתף בוויכוח המפורסם עם יורגן הברמאס על היכולת למצוא נקודה אובייקטיבית שאינה תלויה בתרבות ובהיסטוריה, ממנה אפשר לבקר את החברה. הוויכוח לא הגיע למסקנה ברורה, אך סימן את תחילתה של ידידות חמה בין שני האישים. בזכותו של גדמר, זכה הברמאס לפרופסורה הראשונה שלו בהיידלברג. ניסיון ויכוח אחר עם ז'ק דרידה היה פחות מוצלח, מכיוון שהיה אך מעט מן המשותף בדעותיהם. לאחר מותו של גדמר אמר דרידה כי חוסר ההצלחה שלהם למצוא קרקע משותפת היה אחד מהכשלונות הקשים בחייו, והביע כבוד אישי ופילוסופי רב לגדמר.
מחקר
אמת ומתודה
הפרויקט הפילוסופי של גדמר, כפי שהוא הסביר באמת ומתודה, היה להרחיב את המושג "הרמנויטיקה פילוסופית", שהיידגר טבע אך מעולם לא פיתח ביסודיות. מטרתו של גדמר הייתה לגלות את טבעה של ההבנה האנושית. בספר גדמר טוען כי "אמת" ו"מתודה" אינן מתיישבות זו עם זו. השאלה "מהי הבנה?" קודמת לכל פעילות מתודית. גדמר היה ביקורתי כלפי שתי גישות למדעי הרוח. מצד אחד, הוא היה ביקורתי לגישה המודרנית למדעי הרוח שלקחה לה למודל את מדעי הטבע (ואת המתודה המדעית המחמירה). מצד שני ביקר גם את הגישה ההרמנויטית המסורתית, שמקורה בפרידריך שליירמכר ווילהלם דלתיי, שטענו כי הבנה של טקסט פירושה לשחזר את הכוונה המקורית של הכותב.
בניגוד לשתי עמדות אלה, גדמר טען כי לאנשים יש "הכרה מושפעת היסטוריה", הכרה שנובעת מההיסטוריה והתרבות שעיצבו אותה. לפיכך פירוש של טקסט מכיל "מיזוג אופקים" שבו הקורא מאחד בין ההיסטוריה של הטקסט לבין הרקע שלו עצמו. "אמת ומתודה" לא אמורה להיות קביעה פרגמטית לגבי שיטה "הרמנויטית" חדשה לפירוש טקסטים. גדמר ראה את "אמת ומתודה" כתיאור של מה שאנו עושים כשאנו מפרשים טקסט (גם אם אנחנו לא יודעים זאת).
בהמשך למרטין היידגר ולניתוח הטמפורלי שהציע לקיום האנושי, גדמר טען שלאנשים ישנה תודעה היסטורית ושהאנשים באשר הם אנשים משתייכים להיסטוריות ולתרבויות פרטיקולריות שעיצבו אותם. ועם זאת, התודעה ההיסטורית אינה אובייקט שמתקיים מעל ומעבר לקיום שלנו אלא "זרם שבו אנו נעים ומשתתפים, בכל פעולה של הבנה". כלומר, אנשים לא מגיעים לעולם לשום אובייקט ללא הבנה מוקדמת (מסוג כלשהו) שקיבלה צורתה מתוך הרצף ההיסטורי. המסורת שבתוכה הפרשן עומד מייצרת "שיפוטים מוקדמים" שמשפיעים על כיצד הוא או היא מייצרים פרשנויות. עבור גדמר, השיפוטים המוקדמים הללו אינם משהו שמפריע ליכולת שלנו להציע פרשנויות, אלא הן אינטגרליים למציאות האנושית והן הם מה שמאפשר הבנה (של אמנות, של ההיסטוריה) מלכתחילה. גדמר מבקר את הוגי הנאורות על שהפגינו שיפוטים מוקדמים כנגד קיומם וחשיבותם של שיפוטים מוקדמים.
עבור גדמר, פרשנות לטקסט כוללת הלחמת אופקים. הן הטקסט והן הפרשן מוצאים עצמם בתוך מסורת היסטורית מסוימת, מה שגדמר קורא לו "אופק". כל אופק מבוטא דרך המדיום השפתי, והן הטקסט והן הפרשן משתייכים ל- (ומשתתפים ב-) היסטוריה ובשפה במסגרת האירוע הפרשני. ההשתייכותיות הזו לשפה היא הקרקע המשותפת בין פרשן וטקסט שמאפשרת את ההבנה. כפי שפרשן מבקש להבין טקסט מסוים, אופק משותף צומח מתוך הלחמת שני האופקים (של הטקסט ושל הפרשן). ההלחמה הזו אין משמעה שהפרשן כעת מבין הבנה אובייקטיבית ומלאה של הטקסט. במקום, עלינו להכיר בכך שההבנה היא אירוע, מטיבעו ארעי, שבו העולם של הטקסט נפתח באופן חלקי בפני הפרשן. התוצאה של כל זה היא הבנה מלאה יותר של הנושא שבבסיס המפגש מלחים האופקים.
במילים אחרות, גדמר טוען שהחוויה ההרמנויטית היא דיאלוגית באופייה. כדי להצדיק זאת, הוא משתמש בדיאלוגים של אפלטון כמודל לגבי כיצד עלינו לקיים אינטראקציה עם טקסטים כתובים. כדי להיות בשיחה, על הצד האחד לקחת ברצינות את האמיתות שמציג הצד השני בדיאלוג. יותר מכך, כל משתתף בדיאלוג קשור לצד השני ותלוי בו מעצם כך ששני הצדדים מבקשים להבין האחד את השני. בסופו של דבר, עבור גדמר, הדינמיקה החשובה ביותר בשיחה כמודל לפרשנות של טקסט מסוים היא הדינמיקה של שאלה ותשובה. כלומר, שההבנה והפרשנות של הטקסט ישתנו על בסיס השאלות אותן ישאל הפרשן את הטקסט. ה"משמעות" שצומחת אינה אובייקט שמונח בתוך הטקסט או בתוך הפרשן, אלא אירוע שצומח מתוך אינטראקציה בין פרשן לטקסט ושעשויה הייתה להיות שונה היה והשאלות היו אחרות.
עבודות נוספות
בנוסף לעבודתו בתחום ההרמנויטיקה, גדמר גם ידוע בפרסומיו הרבים בתחום הפילוסופיה היוונית. אף ש"אמת ומתודה" נעשה למרכזי בקריירה המאוחרת יותר שלו, רוב חייו בצעירותו סבבו סביב מחקר הספרות הקלאסית. לדוגמה, יש שרואים את מחקריו על אפלטון כחשובים לא פחות ממחקריו בהרמנויטיקה.
