המצור על עדן היה לבם של הקרבות בדרום חצי האי ערב שהיוו זירה צדדית למדי, הן מבחינה גאוגרפית, הן מבחינת סדרי הכוחות, במאבק האיתנים של מלחמת העולם הראשונה. המצור נערך על ידי כוחות של האימפריה העות'מאנית, אשר השתלטו על השטחים שמסביב לעיר הנמל עדן, כנגד כוחות הודים-בריטיים, שרק דרך הים נותרה פתוחה בפניהם. שני הצדדים לא הכריעו זה את זה עד ליציאת האימפריה העות'מאנית מהמלחמה באוקטובר 1918.
רקע
בריטניה השתלטה על עדן (בימינו בתימן) בשנים 1838–1839, ומאז זו שימשה אותם כעיר נמל חשובה ביותר בדרך אל ומהודו, המזרח הרחוק ומזרח אפריקה. חשיבותה גדלה אף יותר עם פתיחתה של תעלת סואץ. עם זאת, רוב השטחים שמסביב לעדן היו בשליטה של האימפריה העות'מאנית או של גרורותיה. הנמל שימש כבסיס חשוב מאוד של הצי המלכותי הבריטי במהלך המלחמה. כך למשל, עברו דרכו כוחות משלוח מאוסטרליה ומניו זילנד. בתחילת מלחמת העולם הראשונה הגנה על המקום, שהפך לאזור עימות עם כניסת העות'מאנים למלחמה כנגד בריטניה בנובמבר 1914, בריגדה הודית-בריטית בפיקודו של גנרל שאו (Shaw).
עדן במלחמת העולם הראשונה
הלחימה בסוף 1914
עדן הותקפה לראשונה במלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1914 על ידי כוחות עות'מאניים, יחד עם בעלי ברית מקומיים, שיצאו מתימן השכנה. ההתקפה נהדפה על ידי הכוחות שהיו במקום.
ב-10 בנובמבר תקפה שיירה ובה חטיבה הודית-בריטית שהייתה בדרכה מהודו לתעלת סואץ את חצי האי שייח' סעיד, מצידו המזרחי של מצר באב אל מנדב. ספינת הליווי, הסיירת המשוריינת "הדוכס מאדינבורו" (Duke of Edinburgh), הפגיזה את המקום בתותחיה כהכנה לנחיתה. מקום הנחיתה הראשון שנבחר התברר כבלתי מתאים. בניסיון השני נחתו שלושה גדודים, יחד עם חיילי עזר (pioneers, חיילי עזר לעבודות ביצורים וכיוצא באלה) ומלחים. לאחר שהנוחתים הדפו את הכוחות העות'מאנים שהגנו עליו. הם הרסו את הביצורים שהיו בו, והמשיכו בדרכם ביום המחרת. בהמשך, חזרו והשתלטו העות'מאנים על המקום.
עדן במצור
כיבוש סולטנות לאחג'
בתחילת יולי 1915 התקדמו כוחות עות'מאניים, אשר מנו כמה אלפי חיילים, המסתייעים בעשרים תותחים, יחד בעלי ברית ערביים, כמה אלפים גם הם, מכיוון מאוויה (אנ') שבאזור תעז מזרחה לכיוון לאחג', בירת הסולטנות, שבעורפה היבשתי של עדן. הסולטנות הייתה תחת חסות בריטית, והייתה לה חשיבות רבה בסחר שבין עדן לדרום ערב. לנוכח הסכנה פנה הסולטאן המקומי לשאו בבקשת סיוע.
העברת אספקה צבאית בריטית בעדן בזמן המלחמה.
שאו פקד על טור נייד לצאת לכיוון לאחג' ועל כוח רוכבי גמלים לסייר את האזור. זה האחרון אכן איתר במהלך סיורו כוח עות'מאני חזק שעשה דרכו לבירת הסולטנות. כוח רוכבי הגמלים, יחד עם כוח החלוץ של הטור הנייד, אשר מנה כ-250 חיילים חמושים ועוד שני תותחי 10 ליטראות, נכנסו לעיירה לאחג'. אלה הצטרפו לכמה מאות הלוחמים המקומיים.
תותחנים בריטיים בשייח' עות'מאן, 1915
יתר הטור, לנוכח תנאי החום, המחסור במים והחול שהקשה על ההתקדמות, לא הצליח להגיע. בנוסף, ערקו כל הערבים אשר נספחו למחנה הבריטים, כולל נהגי הגמלים, ולקחו איתם את כל הגמלים. העות'מאנים החלו לתקוף ב-4 ביולי בערב, בהנחיתם מספר התקפות, שנהדפו כולן, על קו ההגנה הבריטי. הסולטאן נהרג יחד עם חלק מאנשיו, והבריטים נקלעו לסכנה שיאוגפו, ושדרכם תיחסם על ידי אנשי השבטים התומכים בעות'מאנים. לפיכך הם נסוגו ב-5 לחודש לאל קאוואר שממזרח לעדן. כיבוש לאחג' העמיד את הבריטים שבעדן במצור, ומכאן ואילך הייתה דרכם חסומה כלפי היבשה ופתוחה אך ורק לכיוון הים.
שינוי בנטיית כפות המאזניים
העות'מאנים המשיכו והתקדמו אחרי הבריטים, וכבשו את שייח' עות'מאן, עיר הנמצאת במבואותיו של נמל עדן. ניסיונות בריטיים להטות חזרה את הכף לא צלחו, ומשנראה היה שיד העות'מאנים נוטה להיות על העליונה באזור זה, הבריטים החליטו לתגבר את הכוח המחזיק בעדן, וגנרל שאו הוחלף במייג'ור ג'נרל ג'ורג יאנגהאסבנד (Younghusband). ואכן, כבר ב-20 באותו חודש כבשו הבריטים מידי העות'מאנים את שייח' עות'מאן הסמוכה לעדן. לעות'מאנים היו כ-50–60 נפגעים ועוד כמה מאות שבויים, רובם מבין בני בריתם של העות'מאנים מקרב השבטים הערביים המקומיים. באוגוסט הצליח טור בריטי להפתיע ולגרש משמר עות'מאני מעמדה שבין לאחג' לשייח' עות'מאן. ובספטמבר טור בריטי אחר, שנעזר באש מתותחי הסיירת הניו זילנדיתפילומל (Philomel), הפתיע כ-700 חיילים עות'מאנים, עם שמונה תותחים, כאשר כל אלה נתמכים בכאלף בני שבטים ערביים מקומיים, ועקר אותם מאזור אל וואחט, אשר מצפון מערב לעדן, בינה ובין העיירה לאחג'.
התייצבות עד סוף המלחמה
מסוף 1915 ועד סוף המלחמה, כשלוש שנים אחר כך, אירעו מספר היתקלויות בין הבריטים לבין העות'מאנים ותומכיהם המקומיים. כך, למשל, ב-12 בינואר 1916 נתקל טור בריטי בכוח עות'מאני. אבדות הבריטים היו קצין בריטי ו-35 חיילים הודים הרוגים, ארבעה בריטים ו-35 הודים פצועים. לפי מקורות בריטיים, לעות'מאנים היו כ-200 אבדות. בהיתקלות אחרת באותו חודש הביס טור נייד בריטי כוח עות'מאני מצפון לעדן. אם כי לרוב ידם של הבריטים הייתה על העליונה, לא הספיק כוחם להרחיב את אחיזתם מעבר למובלעת הנצורה מצד היבשה. עדות לחוסר הביטחון היחסי של מצבם היה איסור שהוטל באפריל על נשים לנחות באזור ללא היתר מיוחד מהמפקד בהודו. כוחם של העות'מאנים, מצד שני, לא הספיק כדי לחסל את האחיזה הבריטית בנמל, וגם לא נעשה מעולם ניסיון רציני לכך. יתרה מזו, בהמשך השנה, משהחל המרד הערבי בקיץ 1916, הסתפקו גם העות'מאנים בשמירה על הקיים באזור עדן, ואילו הבריטים הקימו מערך הגנה ברדיוס של כעשרה ק"מ מסביב לעיר ולנמל. כללית, שני הצדדים לא יכלו, או לא מצאו לנכון, להפנות משאבים רבים יותר לזירה צדדית-יחסית זו, לצורך השגת הכרעה. מצב זה נמשך עד הפסקת האש של מודרוס, אשר הוציאה את האימפריה העות'מאנית מן המלחמה, ולמעשה, סיימה את קיומה כאימפריה.
לקריאה נוספת
Bruce, Anthony. The Last Crusade: The Palestine Campaign in the First World War. London: Murray, 2002.
Farndale, Sir Martin. History of the Royal Regiment of Artillery: The Forgotton Fronts and the Home Base, 1914–18. London: Royal Artillery Institution, 1988.
Mehra, R. N. Aden and Yemen, 1905–1919. Delhi: Agram Prakashan, 1988.
Walker, G. Goold. Honourable Artillery Company in The Great War 1914–1919. London: Seeley, Service & Co. Ltd., 1930.
