PROFILPELAJAR.COM

המצור על וינה
	תחריט של המצור על וינה
	מלחמה: המלחמות ההבסבורגיות-עות'מאניות
תאריכים	27 בספטמבר 1529 – 15 באוקטובר 1529 (19 ימים)
מקום	וינה, ארכידוכסות אוסטריה, האימפריה הרומית הקדושה
קואורדינטות	; 48°12′30″N 16°22′23″E / 48.2083°N 16.3731°E
תוצאה	נסיגה עות'מאנית
הצדדים הלוחמים
האימפריה הרומית הקדושה ; ממלכת בוהמיה ; נסיכות הבוחר מפפאלץ ; ממלכת ספרד	האימפריה העות'מאנית ; נסיכות מולדובה
מפקדים
ניקולאס, רוזן זאלם ; פיליפ, רוזן פפאלץ-נויבורג ; וילהלם פון רוגנדורף	סולימאן המפואר ; פרגלי אבראהים פאשא
כוחות
17,000-21,000 לוחמים	120,000-125,000 לוחמים (ישנם מקורות שאף טוענים ל-300,000 לוחמים)
אבדות
לא ידוע (כבדות)	15,000 הרוגים, פצועים ושבויים

המצור על וינה ב-1529 היווה את ניסיונה הראשון של האימפריה העות'מאנית בהנהגתו של סולימאן המפואר לכבוש את בירתה של אוסטריה, עיר מרכזית בחשיבותה, שהיוותה ככל הנראה מחסום אחרון בפני הטורקים לפלישתם לעבר מרכז, דרום ומערב אירופה, כיבוש הוותיקן וביסוס שליטתם בחלקים נרחבים מאירופה. המצור סימל את שיא כוחה והתפשטותה של האימפריה העות'מאנית במרכז אירופה. כישלונו של המצור הוביל לשורה של התכתשויות צבאיות בין העות'מאנים לנוצרים באירופה שנמשכו 150 שנה ששיאן היה במצור השני על וינה ב-1683 שנכשל אף הוא וסימל במידה רבה את ראשית שקיעתה האיטית והיחלשותה הצבאית של האימפריה העות'מאנית.

רקע

באוגוסט 1526 הנחית סולימאן המפואר מהלומה צבאית מוחצת על כוחותיו של לאיוש השני מלך הונגריה בקרב מוהאץ' כשהוא סולל בזאת את הדרך להשתלטותם של העות'מאנים על שטחי דרום-מזרח הונגריה. במהלך הקרב נהרג המלך ההונגרי ומכיוון שלא היו לו צאצאים תבע גיסו הארכידוכס פרדיננד הראשון מאוסטריה אחיו של קרל החמישי קיסר האימפריה הרומית הקדושה את הכתר ההונגרי.

פרדיננד זכה להכרה בתביעתו רק במערב הונגריה כאשר אציל ממוצא קרואטי-סלובני בשם יוהאן זפוליה שהשתלט על טרנסילבניה קרא תיגר על פרדיננד ה-I וזכה להכרה כמלך הונגריה מסולימאן המפואר בתמורה להפיכתה לואסאלית של העות'מאנים. בכך הפכה הונגריה מחולקת בין ממלכת הונגריה (בשליטת בית האבסבורג) להונגריה העות'מאנית - חלוקה שנמשכה עד 1700.

הצבא העות'מאני

באביב 1529 קיבץ סולימאן צבא בבולגריה העות'מאנית במטרה להבטיח את שליטתו בכל שטחי הונגריה ולהפחית את האיום על גבולות האימפריה מצד פרדיננד ה- I והאימפריה הרומית הקדושה. הערכות לגבי צבאו של סולימאן נעות בין 120,000 ליותר מ-300,000 חיילים על פי מקורות שונים. צבא זה התבסס על יחידות עלית של סיפאהים (חיל פרשים), אלפי יניצ'ארים בנוסף למגויסים ממולדובה ועריקים סרביים מצבאו של יוהאן זפוליה. סולימאן שימש כמפקד בפועל שעמד בראש כוחותיו בשדה הקרב ובאפריל מינה את פרגלי אבראהים פאשא, עבד יווני לשעבר ששימש כווזיר הגדול (ראש השרים בממשלתו) כסרסקר (וזיר המשמש כמפקד צבאי עליון – מוסמך לתת פקודות בשמו של הסולטן).

ב-10 במאי 1529 פתח סולימאן במערכה כשהוא ניצב לפני קשיים מרובים. גשמי האביב האופיינים לדרום מזרח אירופה והבלקנים באותה שנה גרמו להצפות משמעותיות בבולגריה שהקשו על מעבר צבאו בדרכים המשובשות. רוב התותחים הכבדים הנגררים נתקעו בדרכים הבוציות וסולימאן נאלץ לנטוש חלק ניכר מקני הארטילריה שלו מאחור. בנוסף לכך איבד צבאו חלק ניכר מהגמלים שיובאו מהפרובינציות המזרחיות ששימשו כבהמות משא ולא היו רגילים לתנאי האקלים באזורים אלה. עקב תנאי המסע הקשים אבדו לסולימאן חיילים רבים שחלו במהלך מסעו הצבאי.

סולימאן הגיע לאוסייק קרואטיה ב-6 באוגוסט. ב-18 באוגוסט עמד צבאו בפתח מישורי מוהאץ' ההונגריים כשאת פניו קידם כוח פרשים גדול בפיקודו של יוהאן זפוליה (שיתלווה מאוחר יותר לסולימאן במסעו לווינה). זפוליה חידש את שבועת האמונים לסולימאן וסייע לו להשתלט מחדש על מספר מבצרים שאבדו לידי האוסטרים בקרב מוהאץ' כולל בודה (כיום בודפשט) שנפלה לידיו ב-8 בספטמבר. ההתנגדות הצבאית היחידה לסולימאן בשלב זה הייתה בברטיסלבה בה בוצע ירי ארטילרי לעבר צי הספינות הטורקי שהפליג במעלה הדנובה.

צעדי התגוננות

בעוד העות'מאנים מתקדמים לעבר וינה, התארגנו תושבי העיר להתגוננות אד-הוק כשהם נחושים להדוף את ההתקפה הבלתי נמנעת. המגינים נתמכו על ידי חילות שכירי חרב אירופיים שכללו את נושאי הרומח של הלנדסקנכט הגרמני ומוסקטרים ספרדיים שנשלחו על ידי קרל החמישי.

ההופמייסטר של אוסטריה וילהלם פון רוגנדורף מונה כאחראי על הגנת העיר כאשר הפיקוד המבצעי הופקד בידיו של ניקולאס, רוזן סאלם בן ה-70, שכיר חרב גרמני שהצטיין בקרב פאביה ב-1525. סאלם הגיע לווינה כמפקדה של יחידת שכירי חרב שנועדה לשבור את המצור על העיר והחל בביצורה של קתדרלת סטפנוס הקדוש שבסמוך לה מיקם את מטהו. על מנת להבטיח שהעיר תוכל לשרוד במצור ממושך, חסם סאלם את ארבעת שערי העיר וחיזק את חומותיה אשר במקומות מסוימים היה עוביין פחות מ-2 מטר והקים מערכת בסטיונים וסוללת עפר פנימית הגנתית, כשהוא משטח מבנים במקומות שנדרשו לצורכי מגננה.

המצור

הצבא העות'מאני שהגיע סמוך לווינה לקראת סוף ספטמבר היו שרוי במחסור בבהמות משא (גמלים שאבדו בדרך) ותותחים רבים שהעות'מאנים נאלצו להשאיר מאחור בשל ההצפות. בנוסף לכך רבים מהחיילים סבלו מבריאות לקויה עקב תנאי המסע הקשים והיו בלתי כשירים לקרב. שליש מהחיילים שהיו כשירים להילחם היו הסיפאהים (חיל פרשים קל). הסולטן הלביש בבגדים מפוארים אסירים אוסטרים שנשלחו קדימה על מנת לנהל משא ומתן על כניעת העיר. סאלם לא השיב על ההצעה אך שיגר בתגובה שלושה מוסלמים לבושים בבגדי פאר.

בזמן שהצבא העות'מאני החל מתמקם בעמדות סמוך לעיר, שיגר הצבא האוסטרי יחידות פשיטה קטנות על מנת להפריע לפעולות החפירה והמיקוש של מנהרות מתחת לחומה על ידי העות'מאנים ובמקרה אחד כמעט הצליחו לשבות את איברהים פאשה. הכוחות המגינים הצליחו לאתר ולפוצץ מספר מוקשים שנועדו למוטט את חומות העיר, וב-6 באוקטובר שלחו 8,000 לוחמים על מנת לסכל את חפירת המנהרות הרסו רבות מהן אך במחיר של אבדות רבות לכוחות האוסטרים.

ב-11 באוקטובר ירד גשם כבד, והעות'מאנים שכשלו בניסיונותיהם להבקיע פרצות כלשהן בחומה חשו שסיכוייהם לניצחון הולכים ופוחתים. בנוסף לכך סולימאן עמד בפני מחסור קריטי במים ומזון לכוחותיו, כשהוא סובל ממספר גבוה של אבדות, חיילים חולים ועריקים מצבאו. היניצ'ארים החלו להביע בקול את חוסר שביעות רצונם מהמצב, כשהם תובעים להכריע האם להמשיך את המצור או לסגת. ב-12 באוקטובר כינס סולימאן את מועצת המלחמה על מנת להכריע בנושא. ההחלטה שהתקבלה הייתה לבצע מהלך התקפי אחרון מכריע לכיבוש העיר בכוונה ללכת על "הכל או כלום". לחיילים הובטחו תגמולים שונים על מנת לדרבנם לצאת לקרב. אולם ניסיון התקפה אחרון זה נחל כישלון והמתקיפים נהדפו לאחור על ידי חניתותיהם הארוכות ורובי הארקבוז של המגינים.

שלג כבד שירד לאחר מכן הפך את התנאים עבור העות'מאנים קשים עוד יותר כאשר נסיגת הצבא העות'מאנית הפכה לאסון במהלכו ננטשו מאחור חלק גדול מהאספקה וקני הארטילריה כמו גם רבים מהשבויים שמתו עקב התנאים הקשים.

השלכות המצור

חלק מההיסטוריונים סבורים שהמתקפה האחרונה על העיר לא נועדה בהכרח לכבשה כי אם להסב לה נזק מרבי ולהחלישה לקראת התקפה מאוחרת יותר, טקטיקה בה השתמש סולימאן במתקפה על בודה ב-1526. סולימאן אכן פתח במערכה נוספת לכיבוש וינה ב-1532, אולם זו לא הגיעה לכדי מימוש משום שכוחותיו עוכבו על ידי הגנרל הקרואטי ניקולה ג'וריסיץ' במהלך המצור על גוינס. ניקולה ג'וריסיץ' עם כוח שמנה 700–800 חיילים קרואטים הצליח לעכב את הצבא העות'מאני עד בוא החורף. קרל החמישי שהיה מודע עתה לפגיעותה הרבה של וינה אסף כוח של 80,000 חיילים להתעמת עם צבא סולימאן. בתגובה הסיג סולימאן את כוחותיו לאחור כשהוא זורע חורבן תוך כדי נסיגתו במחוז האוסטרי שטיריה. למעשה ציינו שני ניסיונות נפל אלה את קצה גבול היכולת של הצבא העות'מאני מבחינה לוגיסטית באותה תקופה לשנע כוחות צבא גדולים לעבר מרכז אירופה.

למערכה של 1529 היו השלכות מעורבות. בודה חזרה לשליטתו של המלך הוסאל יאנוש זאפויה, כשהוא מחזק בזאת את אחיזתם של העות'מאנים בהונגריה. המערכה הותירה נזק סביבתי נרחב בהונגריה ההבסבורגית ובאוסטריה שפגעו ביכולתו של פרדיננד לבצע מהלך של התקפת נגד. עם זאת סולימאן לא הצליח לאלץ את פרדיננד לצאת לקרב בשדה פתוח ומבחינה אידאולוגית נכשל בניסיונו להוכיח את עליונותו על ההבסבורגים. המתקפה על וינה הביאה להתקרבות מחדש של קרל החמישי והאפיפיור קלמנט השביעי ותרם להכתרתו של קרל בידי האפיפיור כקיסר האימפריה הרומית הקדושה ב-24 בפברואר 1530.

פרדיננד הראשון הקים מצבת זיכרון למפקד הגרמני ניקולס רוזן סאלם כהוקרה לפעולתו בהגנה על וינה. ניקולאס שרד את תחילת המצור אך נפצע קשה במהלך ההתקפה האחרונה על וינה ומת ב-4 במאי 1530. בנו של פרדיננד מקסימיליאן השני בנה מאוחר יותר את טירת נויגביודה בנקודה בה נאמר כי סולימאן הציב בה את אוהלו בזמן המצור.