המצור על דלהי (באנגלית: Siege of Delhi) היה קרב אשר התחולל בעיר דלהי וסביבתה מ-8 ביוני עד 21 בספטמבר1857. הקרב התרחש לאחר שכוחות מורדים כבשו את העיר דלהי בצפון הודו והכתירו שם את בהאדור שאה השני כמלך המרד, כתגובה לכך הגיעו כוחות בריטים במספר שלבים לפאתי העיר והחלו לנהל מצור כנגד כוחות המורדים שהגנו עליה. לאחר מצור של שלושה וחצי חודשים הובסו הכוחות המורדים ושוחררה העיר, נתפסו שאה ובניו אשר הנהיגו את הכוחות המורדים, הבנים הוצאו להורג ובהאדור שאה עצמו הוגלה לבורמה.
כתוצאה ממספר שנים של זלזול והזנחה מצד השלטון הבריטי בהודו כלפי אזרחי המדינה, התחילו להתעורר רוחות של התמרדות בעיקר בצפון הודו. בחודשים הראשונים של 1857 התחילה התמרדות נרחבת כתוצאה מתסיסה פנימית על רקע כלכלי. הנרטיב ההודי טוען שסיבת פרוץ המרד היה שמועות לגבי שימון התרמילים בשומן חזיר (האסור למוסלמים) ושומן פרה (הקדושה להינדים), אירוע השיא שהתחיל את המרד התרחש בעיר מיראט ב-10 במאי. לאחר שמספר חיילים הודים בשירות צבא הודו הבריטית סירבו לאימון ירי ונכלאו, חבריהם התפרעו כנגד קציניהם הבריטים, עברו לשחרור המורדים מהכלא והמשיכו במסע הרג ובזיזה כנגד הבריטים בעיר. לאחר מכן יצאו הכוחות המורדים (שלושה רגימנטים) לכיוון דלהי, הבירה האחרונה של האימפריה המוגולית, לשם הגיעו ביום למחרת.
מהלך המרד
איור של המתמרדים ההודים במהלך המרד.'מגדל הדגל' בדלהי, המקום בו הסתתרו הניצולים הבריטים מכיבוש העיר.השוק במרכז העיר הישנה בדלהי, 1858.
כיבוש העיר בידי המורדים
בבוקר ה-11 במאי, הגיעו שלושת הרגימנטים המורדים; ה-11, ה-20 ורגימנט הפרשים ה-3 ממיראט לדלהי לאחר שצעדו כל הלילה. בדלהי הם הצטרפו לשלושה רגימנטים מורדים נוספים; ה-38, ה-54 וה-74, יחדיו השתלטו ששת הרגימנט במהלך אותו היום על העיר דלהי כולה. העיר לא הכילה ולו רגימנט 'אירופאי' אחד והכוחות המורדים בזזו וטבחו בכל האירופאים בעיר אשר ניסו להתגונן עד כמה שיכלו.
אחד הרגעים המוכרים באירועי אותו היום בדלהי התרחש כאשר לוטננט ג'ורג' ווילובי (George Willoughby) ושמונה חיילים בריטים נוספים ניסו להגן על מצבור התחמושת הענק של העיר דלהי, כאשר לא עמדו יותר בהגנה על המצבור, פוצצו החיילים את המצבור על כל התחמושת שבו כדי שלא ייפול לידי המורדים. רוב המגנים ומספר רב של מתמרדים נהרגו מהפיצוץ, אך חלק מהתחמושת וכלי הנשק נותרו שלמים בכל זאת ועברו לידי המורדים.
לאחר מספר ימים של ביזה וכאוס מוחלט ברחובות דלהי ולמרות היעדר פיקוד וארגון, הצליחו המורדים לייצב את התנהלותם והחלה מלאכת ההתבצרות לקראת ניסיון השחרור הבריטי העתיד להגיע במוקדם או במאוחר. ככל שעברו הימים עד לבואם של הבריטים, כוחם של המתמרדים בדלהי גדל, קבוצות של עריקים מהצבא ואזרחים מהעיירות מסביב הצטרפו להגנת העיר. אירוע משמעותי בהתנהלות המרד היה ההכתרה בידי המורדים של בהאדור שאה השני (Bahadur Shah), נצר לשושלת המלוכה המוגלית שהיה בן 82 בעת הכתרתו ל-'מלך המורדים'. בנו הבכור של שאה, מירזה מוגל (Mirza Mughal), נבחר לפקד על העיר דלהי. עד לפרוץ המרד, בהאדור שאה חי על פנסיה של חברת הודו המזרחית ולא היה לו שום כוח פוליטי אמיתי, הוא הוכתר בידי המורדים למרות שככל הנראה לא רצה בכבוד המפוקפק. בכל זאת, ההכתרה הייתה צעד חשוב במהלך המרד, היא הציבה דמות חוקית למלוך על הכוחות המורדים, דמות שאיחדה גם את המוסלמים וגם את ההינדואים[1].
למרות העמדה המרשימה שיצרו המורדים בדלהי, הם לא השכילו לארגן התקפה כנגד מה שנותר מהכוחות הבריטים בצפון הודו ובכך היוזמה עברה לידי הכוחות הבריטים. כבר בשלב מוקדם זוהתה דלהי בתור לב המרד משום סימלה בתור הבירה האחרונה של האימפריה המוגולית, לכן האסטרטגיה הבריטית התרכזה ראשית בשחרור העיר מידי המורדים ורק לאחר מכן שחרור מוקדי המרד האחרים.
ההתארגנות הבריטית
הקצין הבריטי הראשון שהיה בעמדה להגיב באופן מסודר לאירועים היה מייג'ור גנרל הנרי ברנרד (Sir Henry Bernard) אשר קיבל הודעה על ההתרחשויות בצהרי ה-11 במאי. ברנרד היה מפקד הכוח באומבלה (Umballa) כ-209 ק"מ צפונית לדלהי, עם קבלת הידיעה שלח מסר למפקד הכוחות בהודו אשר ישב בשימלה (Shimla), הגנרל ג'ורג' אנסון (Sir George Anson) בן ה-69 אשר לחם בקרב ווטרלו (1815) ומאז חווה מעט מאוד ניסיון קרב. השניים נפגשו באומבלה בבוקר ה-15 במאי והרכיבו תוכנית פעולה ששאפה למרות קשיים רבים, לשחרר את העיר דלהי. לטובת מבצע שחרור העיר הורכב 'כוח השדה דלהי' (Delhi Field Force), שהכיל יחידות שונות שנקראו מהמוקדים בהם שירתו. הכוח הורכב משני רגימנטים בריטים (הרגלים ה-75 והרמחים ה-9), מספר סוללות ארטילריית פרשים ושני רגימנטים ילידים. לאורך 209 הק"מ שבין אומבלה לדלהי, אחד מהרגימנטים ההודים התמרד, עזב את הכוח ונע לכיוון דלהי, הרגימנט ההודי השני פורק מנשקו מחשש לגורל דומה. טרגדיה נוספת שפקדה את 'כוח השדה' הייתה מותו של מפקד הכוח הגנרל אנסון ב-27 במאי, לאחר שנכנע למחלת הכולרה. הוא הוחלף בפיקוד על ידי ברנרד אשר קיבל תגבורת עם הצטרפות שאריות הכוח ממיראט שכלל חלקים משני רגימנטים (הקלעים ה-60 ומשמר הדרגונים ה-6). בפיקודו של הנרי ברנרד הגיע 'כוח השדה דלהי' עם 2,300 חיל רגלים, 600 פרשים ו-22 תותחים לפאתי דלהי, כולם חיילים בריטים.
המצור על העיר
בשלב הראשון הכוח הצליח להתגבר על כ-30,000 חיילים מכוחות המורדים, אשר חיכה להם כ-8 ק"מ צפון-מערבית לעיר. בשלב הבא התמקמו הבריטים לאורך קו של כ-3 ק"מ על רכס בגובה 12 מטרים הצופה אל העיר מכיוון צפון-מערב, ממיקומם לאורך הרכס יכלו הבריטים לנהל מצור על העיר דלהי. המצב בתחילת המצור לא היה נראה מזהיר במיוחד מצידם של הבריטים, אספקת המים הייתה מועטה, האדמה לא הייתה טובה להקמת ביצורי שדה, השטח בין הרכס לעיר היה מלא צמחייה וכן חומות אבן ומבנים שהעניקו עמדות הגנה לתקיפות המורדים. בנוסף היו הבריטים בנחיתות קשה, שכן כוח המורדים הוערך בכ-40,000 חיילים ועשרות תותחים. לנוכח תנאים אלו, כל שיכלו הבריטים לעשות הוא לחכות לתגבורות ולהגן על עמדתם כנגד התקפות המורדים. כדי להחמיר את המצב, הנרי ברנרד נפטר ממחלת הכולרה ב-6 ביולי בדומה לקודמו בתפקיד, מחליפו לפיקוד מייג'ור-גנרל תומאס רייד (Thomas Reed) נשאר בתפקיד למשך 12 ימים בלבד עד שעזב משום בריאות נמוכה. הפיקוד עבר לבסוף לארצ'דיל וילסון (Sir Archdale Wilson) שקיבל את דרגת המייג'ור-גנרל באופן זמני[2].
במהלך חודש אוגוסט החלו להגיע כוחות תגבורת לרכס, עד שב-14 לחודש הגיעה תגבורת משמעותית של כוחות מהפנג'אב בפיקודו של בריגדיר-גנרל ג'ון ניקולסון (John Nicholson), הכוח ניתקל בהתקפת כ-6,000 מורדים מדלהי, גבר עליהם והצליח להצטרף לכוחות המצור על הרכס. ב-30 באוגוסט, לאחר שהבינו שהשליטה שלהם בעיר עשויה להיות זמנית, נוכח חוסר היכולת לשבור את המצור הבריטי, שלחו המורדים שליח עם בקשה להפסקת אש. הניסיון נדחה בידי הבריטים שהיו נחושים להשיב את כבודם האבוד ולא התכוונו לשאת ולתת עם "רוצחי נשים וילדים".
בתחילת ספטמבר הגיעו שארית כוחות התגבורת בנוסף ל-22 תותחים נוספים. למרות החשש הבריטי מהעדיפות המספרית של 40,000 מורדים מחופרים מאחורי חומות העיר, לא הייתה ברירה אלה להתחיל במצור ובקרב על העיר דלהי, שכן כוחות תגבורת נוספים לא היו עתידיים להגיע. ב-8 בספטמבר החלו התותחים הבריטים להפגיז את חומות העיר באופן מרוכז על אזור שער קשמיר והחומות סביבו. חמישה ימים לאחר התחלת ההפגזה, נפער פער מספיק גדול בחומה כדי לאפשר פריצת חיל רגלים אל תוך העיר. 6,000 חיילים בריטים והודים התארגנו בחמישה תורי התקדמות במטרה לפרוץ את העיר, וילסון ידע שאין לא הרבה מרחב תמרון, כישלון בהתקפה זו לא היה מתקבל על הדעת.
התורים קיבלו יעדים ופקודות מדויקות ובליל ה-14 בספטמבר התחילה תנועת הכוחות תחת מעטה ההפגזה הבריטית ותוך ירי המאסקטים של המורדים. בעוד התור הראשון והשני נלחמו במעלה הפריצות בחומה, התור השלישי התקדם לכיוון שער קשמיר. סיפורו של התור השלישי הפך לאחד מרגעי השיא של התקופה הוויקטוריאנית. שני קצינים בריטים וקבוצת חיילים מרגימנט הבומבי סאפרס (Bombay Sappers; פלסים/חבלנים) התקדמו לעבר השער כנגד אש האויב המאסיבית, עם סיכויי הצלחה נמוכים הם הצליחו לבסוף להניח מטען של 11 ק"ג למרגלות השער. כאשר זה התפוצץ, צידו השמאלי של השער נפל ונשמעה התרועה להתקדמות שאר התור. בכך הצליח התור להיכנס לרחובות העיר ולהצטרף ללחימה הקשה בתוך העיר עצמה[3].
הקרב על כיבוש העיר דלהי נמשך כמעט חמישה ימים עד שב-19 בספטמבר נכבשה מצודת העיר, לאחר לחימה עיקשת וארוכה עם כוחות בריטים הולכים ומדלדלים. יומיים מאוחר יותר נתפס המלך המוגלי הזקן לא רחוק מהעיר ולאחר מכן נמצאו גם בניו והוצאו להורג. במהלך כיבוש העיר נהרגו כ-1,000 חיילים מהכוחות הבריטים וכ-2,300 נפצעו, רק כמחציתם בריטים. מורדים שהצליחו להינצל ברחו מהעיר והצטרפו למוקדי מרד אחרים, הכוחות הבריטים היו ברובם חופשיים כעת לנוע אף הם למוקדים האחרים ולשחררם, בין השאר כ-2,700 חיילים שיצאו ב-24 בספטמבר לכיוון אגרה[4].
