PROFILPELAJAR.COM

המלחמה האנגלו-מצרית
	מלחמה: מרד עוראבי
תאריכים	11 ביולי 1882 – 15 בספטמבר 1882 (67 ימים)
מקום	מצרים
תוצאה	כוחותיו של עוראבי הובסו, ועוראבי גורש לציילון.
שינויים בטריטוריות	האימפריה הבריטית כבשה את מצרים.
הצדדים הלוחמים
האימפריה הבריטית; הודו הבריטית ; כוחות מצרים וסודנים תחת פיקודו של החדיו תאופיק פאשא;	כוחות צבא מצריים וסודנים תחת פיקודו של אחמד עוראבי
מפקדים
גרנט וולסלי ; באוצ'מפ סיימור	אחמד עוראבי ; מחמוד פהמי ; מחמוד סאמי אל-בארודי
כוחות
40,560 חיילים	המספר הכולל לא ידוע. בקרב תל אל-כביר השתתפו כ-15,000 חיילים.

המלחמה האנגלו-מצרית התרחשה בשנת 1882 בין כוחות מצרים וסודנים בפיקודו של הקולונל אחמד עוראבי (אנ'), לבין האימפריה הבריטית.

רקע

ערך מורחב – מרד עוראבי

בשנת 1878, יזם הקולונל אחמד עוראבי, קצין בצבא המצרי, הפיכה כגד תאופיק פאשא הח'דיו של מצרים וסודאן, בגלל התמרמרות על השפעה גוברת והולכת של מעצמות אירופה במצרים עקב חובות אדירים - שנצטברו על ידי הח'דיו הקודם, איסמאעיל פאשה - שמצרים הייתה חייבת להם, ועל הפליית המצרים הן בתעסוקה, הן בצבא והן בממשל.

בינואר 1882 שלחו בריטניה וצרפת איגרת תמיכה משותפת בח'דיו. ב-20 במאי 1882, ספינות מלחמה בריטיות הגיעו סמוך לחוף של אלכסנדריה, ואילו צרפת נסוגה ברגע האחרון והחליטה להימנע מהתערבות בנעשה במצרים. ב-11 ביוני 1882 פרצו מהומות אלימות באלכסנדריה בהם נהרגו 50 אירופאים, אם כי הקולונל עוראבי הורה לכוחות שלו להפסיק את המהומות. ב-11 ביולי 1882 החלו ספינות של הצי הבריטי להפציץ את אלכסנדריה.

הגורמים לפלישה הבריטית

הגורמים לכך שממשלת בריטניה שלחה את הצי המלכותי לחופי אלכסנדריה והתערבה אקטיבית בנעשה במצרים, ההפך מהדרך בה נהגה צרפת, נתונים במחלוקת של ההיסטוריונים.

בחיבורם "אפריקה והוויקטוריאנים" ("Africa and the Victorians"; נדפס בשנת 1961), טוענים רונלד רובינסון וג'ון גלאגר, שניתנה פקודה לכוחות הבריטיים לפלוש למצרים על מנת לדכא את מה שהבריטים הבינו כ"אנרכיה", שנגרמה כתוצאה ממרד עוראבי, ולהגן על השליטה הבריטית בתעלת סואץ, שהייתה קריטית לנתיב הספנות והמסחר לאוקיינוס ההודי.^[1]

א.ג. הופקינס מתנגד לטענתם של רובינסון וגלאגר, ומצטט מסמכים מקוריים ומקורות מייד שנייה בשביל לבסס את טענתו שהבריטים לא צפו כלל סכנה לשליטה בתעלת סואץ בעקבות מרד עוראבי,^[2] כיוון שעוראבי וכוחותיו לא היו "אנרכיסטים" כאוטיים, אלא שמרו למדי על חוק וסדר.^[3] הוא מציע טענה חלופית, ולפיה הקבינט של ראש הממשלה הבריטי ויליאם גלאדסטון הונע מתוך כוונה להגן על האינטרסים של משקיעים ובעלי איגרות חוב בריטים במצרים, אך גם ממניעים פופוליסטיים בבית הפוליטי שלהם. הופקינס מביא מקורות, על פיהם ההשקעות הבריטיות במצרים צמחו בצורה מסיבית בשנות ה-80 של המאה ה-19, הן כתוצאה מחובותיו של הח'דיו מבניית תעלת סואץ, והן בגלל החיבור הקרוב שהתקיים בין הממשלה הבריטית לסקטור הכלכלי.^[4] על פי דבריו, הסכנה לאינטרסים הכלכליים הבריטים במצרים, עלו בקנה אחד עם רצונה של המפלגה הליברלית השלטת במדיניות חוץ מיליטנטית, שתוכל לזכות אותה ברווחים פוליטיים בהתמודדות נגד המפלגה השמרנית.^[5] הופקינס מצטט מכתב שנשלח לאחד מחברי הקבינט של גאלדסטון על ידי סר אדוארד מאלט, הקונסול הכללי הבריטי במצרים באותה תקופה, בו הוא מברך על הפלישה וכותב בפירוש שהוא מקווה שהפלישה תחזק את הפופולריות של הליברלים.^[6]

ג'ון גלבריית' ועטאף לוטפי אל-סעיד-מרזוט כותבים דברים הדומים לדבריו של הופקינס, אם כי הטיעון שלהם מתמקד בדרכים שבהן אנשים שונים במערכת הביורוקטית הבריטית השתמשו במעמדם כדי להציג את הפלישה למצרים כאופציה העדיפה ביותר לממשל גאלדסטון. הם מתארים בדבריהם מזימה של הקונסול, אדוארד מאלט, שצייר את הממשלה המצרית החדשה (לאחר ההפיכה, בראשות אחמד עוראבי) כלא יציבה, במטרה לדחוף את הממונים עליו בקבינט הבריטי להתערבות בריטית במצרים; על פי גילבריית' ואל-סעיד-מרזוט, מעשה זה של מאלט תרם להחלטה בריטית לפלוש למצרים. בנוסף, הם כותבים שהאדמירל באוצ'מפ סיימור, המפקד של ספינות הצי הבריטי שהפגיזו את אלכסנדריה, זירז באופן אישי את ההפגזה על אלכסנדריה, וכתוצאה מכך את הפלישה כולה, בכך שהפריז בתיאור הסכנה שנשקפה לספינותיו מצד כוחותיו של עוראבי באלכסנדריה, בטלגרמה ששלח לקבינט הבריטי.^[7]

מהלך המלחמה

הפגזת אלכסנדריה

הצי הבריטי הפגיז את אלכסנדריה מ-11 ל-13 ביולי, ולאחר מכן כבשו נחתים בריטים את העיר. ההפגזה הייתה לחלוטין חד צדדית, ובצד הבריטי אף לא ספינה אחת טבעה. חלקה הגדול של העיר נחרב מהשריפות שפרצו כתוצאה מההפגזה, וכן מהשריפות שהציתו אנשיו של עוראבי במטרה להחריב את העיר לפני שהבריטים ישתלטו עליה.^[8] לאחר כיבוש העיר השיבו הבריטים את הח'דיו תאופיק פאשא על כנו, שהכריז על עוראבי כמורד והוציא מידיו את כל הסמכויות הפוליטיות.

עוראבי הגיב בפרסום פתווה, שאושרה על ידי שייח' אל-אזהר, הקובעת שתאופיק הוא בוגד שהביא לכיבוש מצרים על ידי אומה זרה, והקובעת גם שתאופיק הוא בוגד בדתו. עוראבי הורה על גיוס חובה והכריז מלחמה על האימפריה הבריטית.

כוחות בריטיים בפיקודו של סר ארצ'יבלד אליסון ניסו בתחילה להגיע לקהיר דרך אלכסנדריה, אך כוחותיו של עוראבי הצליחו לעכב אותם 5 שבועות ליד כפר אל-דוואר. המצרים הקימו שם קווי הגנה חזקים, שכללו שוחות וסוללות, עמדות ירי וביצורים. כמו כן, הם החזיקו כלי ארטילריה מודרניים מתוצרת קרופ ותחמושת מכל הסוגים. באוגוסט, פלש צבא בריטי, שמנה למעלה מ-40,000 חיילים בפיקודו של הלויטננט גנרל גרנט ג'וזף וולסלי, למצרים דרך תעלת סואץ. לווסלי ניתנה הסמכות להשמיד את כל כוחותיו של עוראבי ולנקות את המדינה מגורמים מהפכניים. סגנו וראש המטה שלו היה הלויטננט גנרל ג'ון מילר אדיי.

ב-28 באוגוסט וב-9 בספטמבר הותקפו כוחות בריטים על ידי המצרים ליד הכפר קאסאסין, 35 ק"מ מערבית לאסמאעיליה. שתי התקיפות נהדפו.

קרב תל אל-כביר

עוראבי פרס את כוחותיו להגנת קהיר מפני הכוחות הבריטים שתחת פיקודו של וולסלי. כוחו העיקרי התחפר בתל אל-כביר, צפונית למסילת הרכבת ולתעלת המים המתוקים המקשרות בין קהיר לאסמאעיליה, והתארגן בחופזה במערך הגנה.

וולסלי ביצע מספר סיורים מקדימים ליד קווי ההגנה של המצרים, ולאחר שווידא שהמצרים לא איישו מוצבי חוץ בלילה לאבטחה ההיקפית שלהם, הוא החליט לבצע את התקיפה בלילה ולהניע את כוחותיו בחסות החשיכה. הבריטים הפעילו בקרב זה כ-18,500 חיילים ו-70 תותחים, ומניין הכוחות של עוראבי הגיע ל-15,000 חיילים ו-60 תותחים.

ההתקפה בוצעה בהצלחה, ב-13 בספטמבר 1882, כאשר מספר האבדות הבריטי הרשמי היה 57 וכן 380 פצועים ו-22 נעדרים, לעומת 1,396 חיילים מצרים הרוגים ו-681 פצועים. כוחותיו של עוראבי נסו, הבריטים רדפו אחריהם וכבשו את קהיר, שנותרה כעת ללא כל הגנה.

ראש הממשלה הבריטי גלאדסטון רצה שעוראבי יישפט במשפט ציבורי ולאחר מכן יוצא להורג,^[9] אך לאחר עיון ביומניו ובמסמכים רבים אחרים נמצאו מעט מאוד ראיות שניתן יהיה על פיהם להוציא אותו להורג. בעקבות כך, הבריטים הפחיתו את דרגת אישומיו, שפטו אותו וגירשו אותו לציילון (כיום סרי לנקה).^[9]

האימפריה הבריטית שלטה על מצרים לאחר מכן, עד ההסכם האנגלו-מצרי (1922) וההסכם האנגלו-מצרי (1936), שהעניקו בהדרגה לממשלה המצרית את השלטון במדינה.

ביבליוגרפיה

Hopkins, A. G. (July 1986). "The Victorians and Africa: A Reconsideration of the Occupation of Egypt, 1882". The Journal of African History 27 (2): 363–391. JSTOR: 181140.
Galbraith, John S.; al-Sayyid-Marsot, Afaf Lutfi (November 1978). "The British Occupation of Egypt: Another View". International Journal of Middle East Studies 9 (4): 471–488. JSTOR: 162074

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

^ Robinson, Ronald; Gallagher, John (1961). Africa and the Victorians: The Official Mind of Imperialism. London: Macmillan.
^ Hopkins, שם, עמ' 373–374.
^ Hopkins, שם, עמ' 374.
^ Hopkins, שם, עמ' 379-380.
^ Hopkins, שם, עמ' 382.
^ Hopkins, שם, עמ' 385.
^ Galbraith & al-Sayyid-Marsot, עמ' 485.
^ The Bombardment of Alexandria (1882), Old Mersey Times(באנגלית)
^ ¹ ² Hopkins, שם, עמ' 384.