המועדון הערבי (בערבית: النادي العربي, נהגה: א-נאדי אל-ערבי; תעתיק מדויק: אלנאדי אלערבי) היה ארגון שפעל בפלשתינה (א"י) בתקופת השלטון הצבאי הבריטי. הארגון הוקם בירושלים בנובמבר 1918, או מעט קודם כן,[1] כסניף של ארגון כל-סורי שהוקם באותה עת בדמשק.[1] הארגון בירושלים הוקם בעקבות התגברות גלי ההגירה היהודים, הכיבוש הבריטי והצהרת בלפור.
המועדון בדמשק
המועדון הערבי בדמשק הוקם בינואר 1919 בידי לאומיים צעירים מארץ ישראל וגם מסוריה, כתגובה להסכם בין פייסל לחיים ויצמן.[2] רוב חברי המועדון היו צעירים פלסטינים, שהגיעו לדמשק במטרה לפעול לשילוב פלסטין בתור "סוריה הדרומית" במדינה הערבית שבראשות פייסל. עם מקימיו נמנו הפלסטינים אמין אל-תמימי ואחמד חלמי, והסורי פח'רי אל-בארודי, שהיה גם מפקד משטרת דמשק.[3] המועדון בדמשק איחד צעירים מוסלמים ונוצרים ובני משפחות יריבות. הוא התפרק עם נפילתה של ממשלת פייסל ותבוסתה לצרפתים (יולי 1920).[4]
המועדון בירושלים
סניפי המועדון בארץ ישראל לא היו ממש כפופים למועדון בדמשק.[4]
הנהגת המועדון הירושלמי ומרבית חבריו היו חלק ממשפחת אל-חוסייני – משפחה ותיקה ומיוחסת בירושלים. נשיא הארגון היה חאג' אמין אל-חוסייני. משפחת אל-חוסייני החזיקה בתפקידים רבים במינהל הירושלמי ולכן היו מקורבים לשלטון הבריטי. זו הייתה הסיבה שלהבדיל מארגון "המועדון הספרותי" (אל-מונתדא אל-אדבי), שהיה תחת השפעה צרפתית ופיתח עוינות לבריטים,[5] "המועדון הערבי" נשא אופי פרו-בריטי.
הארגון עסק בפעילות חברתית ותרבותית כשהוא נושא את הסיסמה "ארצנו לנו".[1] חבר הארגון כאמל אל-בודיירי (אנ') ייסד בספטמבר 1919 את העיתון הלאומי הערבי הראשון בשם "סוריא אל-ג'נוביה" (סוריה הדרומית) – שם שמייצג את עמדתו של הארגון, שקראה להכליל את שטחי פלשתינה כחלק מ"סוריה הגדולה" תחת הנהגתו של המלך פייסל בדמשק. הארגון נשא אופי פרו-בריטי, ככל הנראה בשל העובדה שהנהגתו, בני משפחת אל-חוסייני, כיהנה בתפקידים רבים בממשל הירושלמי והייתה מקורבת לשלטון הבריטי.
אנשי הארגון מדמשק היו מגיעים מפעם לפעם לירושלים להדרכת הפעילים וכן שליחים מטעם הארגון הירושלמי פעלו בדמשק שמדי פעם תמכה כלכלית בארגון הירושלמי. הקשרים בין שני הארגונים היו הקשר הראשי בין הדוגלים בעצמאותה של סוריה הגדולה בדמשק ובפלשתינה (א"י).
ממש כמו ארגון "המועדון הספרותי", "המועדון הערבי" נשא אופי אנטי-ציוני מובהק ונאבק בעד היספחות לסוריה תחת ממשלתה הערבית.[6]
בינואר 1920 הציג סניפו של המועדון בשכם מחזה בשם "חורבן פלסטין", המשקף את האנטי-ציונות של המועדון. במחזה זה מפתה נערה ציונית שני גברים ערבים וגונבת את כספם ואת אדמותיהם. המחזה מסתיים בהתאבדותם של שני הגברים, הצועקים: "הארץ נחרבה, היהודים גזלו מאתנו את ארצנו ואת כבודנו".[7]
בחודש מרץ 1920 אמד המודיעין הציוני את מספר חבריו בלמעלה מ-500 איש. באפריל 1920 השתתפו חבריו באופן פעיל במאורעות תר"פ, מאורעות בהם תקפו ערבים יישובים יהודים בגליל ושכונות יהודיות בירושלים.
למועדון הערבי היו ענפים חשאיים, שנקראו "אגודת האחווה והטוהר" (ג'מעיאת אל-אחא ואל-אפאף) ו"אל-פידאיה" (המקריבים את עצמם), שתכננו פעולות אלימות נגד יהודים ונגד ערבים המוכרים להם אדמות, אך נראה שגופים אלה לא הוציאו זאת לפועל.[8]
גירושו של המלך פייסל מסוריה ב-24 ביולי 1920 גרמה לירידת קרנה של השאיפה להקים ממלכה סורית גדולה תחת המלך פייסל ויחד איתה דעכה גם הפעילות של ארגון המועדון הערבי. פעילות הארגון נמשכה עד שנת 1923.[9]
ראו גם
לקריאה נוספת
הערות שוליים
- ^ 1 2 3 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 329.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, עמ' 469.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, יחידה 5, עמ' 156.
- ^ 1 2 חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, יחידה 5, עמ' 157.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 328.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 330.
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 42.
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 42–43.
- ^ פורת, עמ' 87.
.jpg)
