נולדה בשנת 1877 בגלאזגו, אחת מבין ארבע אחיות ושלושה אחים. אביה ויליאם היה אופה וחבר בכנסייה הפרסבטריאנית, וכן פעיל באיגודי עובדים[1].
בילדותה עברה משפחתה לאיפסוויץ'. בנעוריה שבה לגלאזגו, לשכונה שרוב תושביה היו בני מעמד הפועלים. הזעזוע שחשה קרופורד למראה התנאים הקשים שבהם חיו בני מעמד הפועלים בשכונה היה בין הגורמים שהביאו אותה לפעילות פוליטית בהמשך דרכה[1].
בית המשפחה התאפיין בשיח פוליטי ער ומודעות חברתית, שני הוריה של קרופורד היו פעילים פוליטית במפלגה השמרנית[2]. בדומה לאביה, הייתה בצעירותה נוצרייה אדוקה והוכשרה כמורה בבית ספר של יום ראשון[3].
בשנת 1898 נישאה לכומר אלכסנדר קרופורד, שהוביל קהילה באזור מוכה עוני בגלאזגו. תנאי חייהם של בני הקהילה תרמו לתחושותיה כי עליה לפעול למען הנזקקים[3]. חוסר השוויון והעוני בעיר היו גם בין הגורמים שהביאו את קרופורד לאמץ דעות פוליטיות וחברתיות שונות משל הוריה, והיא הגדירה עצמה כסוציאליסטית[2].
בצעירותה גילתה קרופורד עניין רב בכתביה של ג'וזפין באטלר, ואלה סייעו לחשוף אותה לפעילות תנועות הנשים ולמאבק הפמיניסטי. הידע שצברה יחד עם היכרותה עם התנאים הקשים שבהן חיו הנשים בנות מעמד הפועלים, הגבירו את העניין שגילתה בפמיניזם והיא הצטרפה לתנועה הסופרג'יסטית בסביבות שנת 1900[1].
בשנת 1910 הצטרפה לאיגוד הנשים החברתי והפוליטי. קרופורד אירחה מפגשים של פעילות התנועה בביתה ולקחה חלק פעיל בהפגנות רבות. היא אף נעצרה מספר פעמים ונשלחה למאסר בשל פעילות המחאה שבה השתתפה. בזמן מאסרה פתחה שלוש פעמים בשביתת רעב[4].
בשנת 1914 עזבה את איגוד הנשים החברתי והפוליטי בעקבות השקפות האיגוד לגבי מלחמת העולם הראשונה והחלטת הארגון להפסיק זמנית את פעילותו כדי לתרום למאמץ המלחמתי הלאומי. כפעילת שלום, חשה שהפסקת הפעילות הפמיניסטית שלה תורמת להתנהלות המלחמה והדבר היה בין הגורמים שהביאו לפרישתה מן האיגוד[5].
העמדות השונות של הפעילות הפמיניסטיות כלפי המלחמה תרמו לפילוג בתנועה והביאו גם לסכסוך בין קרופורד לבין אמלין פנקהרסט, קרופורד נזפה בפנקהרסט על כך שאינה יוצאת נגד המלחמה בגלוי ואינה פועלת למנוע את הפגיעות שהמלחמה גורמת בחברה[6].
קרופורד מונתה למזכירת ארגון הדיור לנשים של גלאזגו, יחד עם נשים נוספות ובהן מרי בארבור ואגנס דולן הייתה בין יוזמות שביתת חרם השכירות של שנת 1915 בעיר. בפעילות זו מחו הנשים על גובה שכר הדירה ותנאי הדיור וקראו לממשלה לעגן את גובה השכירות בבריטניה בתקופת מלחמת העולם[5].
הפעילות הצביעו על קשר בין התעצמות תעשיית הנשק בתקופת המלחמה והיותה של גלאזגו מוקד מרכזי בתעשייה הכבדה, לבין פגיעה בשוק הדיור ומחסור במגורים ראויים. באזורים רבים בסקוטלנד באותה עת תנאי המחיה היו קשים ובתים רבים היו רעועים ובלתי ראויים למגורים. למרות המצב הכלכלי הקשה בתקופת המלחמה, בעלי הדירות ניצלו חקיקה שאפשרה להם לפנות דיירים שהתקשו בתשלום השכירות. בעלי הדירות גם ניצלו את היעדרם של הגברים שלחמו בחזית כדי לפנות נשים וילדים מדירותיהם. הנשים בארגון הדיור פעלו להגן על השוכרים וארגנו הפגנות גדולות שבהן התנגדו להעלאת השכירות וקראו לשיפור תנאי הדיור[6][7]. במסגרת השביתה, מעל 20,000 דיירים סירבו לשלם את דמי השכירות.
בתגובה למחאה זו, הממשל הסכים להעביר חוק להגבלת גובה השכירות ולהקפאת שכר הדירה לאורך תקופת המלחמה. המחאה תרמה גם להנהגת דיור ציבורי בבריטניה בהמשך הדרך.
מסע הנשים לשלום
בשנת 1916 החלה את פעילותה קבוצת נשים, שקרופורד הייתה בין מובילותיהן, שנודעה בשם מסע הנשים לשלום (The Women’s Peace Crusade), ארגון שקרא לפעול באופן מידי לקידום משא ומתן לסיום מלחמת העולם. פעילות הארגון התעצמה בשנת 1917, הארגון צמח ופעילותו התפשטה ברחבי בריטניה, דרך קיום צעדות והפגנות בערים ובמרכזי המסחר[8].
עיקרון חשוב בפעילות התנועה היה פעילות מקומית שיזמו הנשים בעצמן באזורי מגוריהן, וכך נערכו מפגשים רבים בשכונות שבהן שוחחו על דרכי פעולה לסיום המלחמה. שיא הפעילות היה בהפגנת ענק ב-8 ביוני שבה לקחו חלק כ-12,000 נשים, גברים וילדים צעדו ברחובות גלאזגו מצוידים בכרזות ודגלים. דגש נוסף במחאה היה על השפעת המלחמה על התא המשפחתי, כאשר נשים רבות ממובילות התנועה שכלו בעלים או בנים[9]. הנשים נתקלו בהתנגדות מצד גורמים שונים, לרבות אלימות מצד מפגינים בעל המלחמה, התנגדויות בכלי התקשורת והתנגדויות בחסות הכנסייה[9].
פעילות הארגון התפשטה לאזורים נוספים בבריטניה לרבות בצפון אנגליה, ויילס, בלפסט ועוד. יוזמות דומות צמחו גם במדינות נוספות כגון קנדה, ניו זילנד ואוסטרליה.
.jpg)
