PROFILPELAJAR.COM

הלוח הפיליפיני או לוח ים הפיליפינים הוא לוח טקטוני במערב האוקיינוס השקט. הלוח מורכב מקרקעית ים הפיליפינים, ונחשב לאגן השולי הגדול בעולם.^[2] בתחום הלוח מצויים איי פלאו, מרבית שטחו של האי טאיוואן וחלקו הצפוני של האי לוזון – הצפוני באיי הפיליפינים. האיים הפיליפיניים האחרים אינם מצויים בשטחו של הלוח אלא ממערב לגבולו הדרום-מערבי.

מאפיינים

גבולות

הלוח הפיליפיני גובל ב-9 לוחות טקטוניים ובשוליו 10 צמתים משולשים,^[3] לפי כיוון השעון:

בצפון גובל הלוח הפיליפיני בלוח אוחוצק, ובין השניים מתקיים גבול פתיחה. בפינה המערבית של גבול זה מצוי צומת משולש ראשון במפגש הלוחות עם הלוח האמורי. בפינה המזרחית מצוי צומת משולש שני, בו נפגשים שני הלוחות עם הלוח הפסיפי. בצומת משולש זה נפגש שקע יפן הנמתח צפונה עם שקע איזו-בונין הנמתח דרומה. הפעילות הטקטונית בצומת משולש זה אחראית להתרחשות רעידת האדמה בסנדאי בשנת 2011 בדרגה 9.0 בסולם מגניטודה לפי מומנט ולגלי הצונאמי שנוצרו בעקבותיה.

מזרחו של הלוח הפיליפיני הוא חלק מטבעת האש המקיפה את האוקיינוס השקט, ולאורכו מתקיים מפגש עם שלושה לוחות נפרדים. שקע איזו-בונין מהווה גבול סגירה עם הלוח הפסיפי, לאורכו מתרחשת הפחתה של הלוח הפסיפי מתחת ללוח הפיליפיני. דרומו של שקע איזו-בונין הוא צומת משולש שלישי, במפגש הלוחות עם לוח מריאנה. הגבול בין הלוח הפיליפיני ללוח מריאנה מעורב: גבול פתיחה וגבול חילוף לסירוגין. גבול זה מסתיים בצומת משולש רביעי ובמפגש נוסף עם הלוח הפסיפי לאורך חלקו הדרומי של שקע מריאנה, שנוצר מהפחתת הלוח הפסיפי אל מתחת ללוח מריאנה. בחלק זה של שקע מריאנה מצוי המקום העמוק בעולם: "תהום צ'לנג'ר" שעומקה מגיע ל-11,022 מטרים מתחת לפני הים. לאורך הגבול הדרומי עם הלוח הפסיפי מצויים שני שקעים: שקע יאפ הנמתח לדרום-מערב מתחבר דרומית לפלאו אל שקע פלאו הנמתח דרומה. במעבר בין שני השקעים מצוי צומת משולש חמישי במפגש הלוחות עם לוח קרולינה. גבול בין-לוחי זה בדרום-מזרח הלוח הפיליפיני מתאפיין בסגירה ללא הפחתה מדרום לשקע פלאו ובפתיחה בחלקו הדרומי, והוא מסתיים בצומת משולש שישי במפגש עם לוח ראש הציפור.

הגבול הדרומי של הלוח הפיליפיני מתבטא באזור הפחתה בו נוחת לוח ראש הציפור אל מתחת ללוח הפיליפיני לאורך שקע מנוקווארי. הפינה הדרום-מערבית של גבול זה היא צומת משולש שביעי, במפגש הלוחות עם לוח סונדה.

לוח סונדה, בשטחו מצויה מרבית האיים הפיליפיניים, הוא אחד מארבעה לוחות בהם גובל הלוח הפיליפיני ממערב. הגבול בין הלוחות מתחלק לשלושה חלקים: בדרומו מתקיים אזור הפחתה בו נוחת הלוח הפיליפיני מתחת ללוח סונדה לאורך שקע הפיליפינים – השקע הרביעי בעומקו על פני כדור הארץ, שעומקו המרבי כ-10,540 ק"מ מתחת לפני הים. שקע זה נקטע על ידי גבול חילוף הפונה לצפון-מערב החודר לתחומי שקע מזרח לוזון, ופנייה נוספת צפונה לאורך שקע מנילה מחדשת את ההפחתה. בקצהו הצפוני של שקע מנילה מצוי צומת משולש שמיני, במפגש הלוחות עם לוח יאנגצה. הגבול עם לוח יאנגצה מתאפיין בסגירה ללא הפחתה, והוא מסתיים בצפון האי טאיוואן בצומת משולש תשיעי, במפגש עם לוח אוקינאווה. חלקו המערבי של הגבול עם לוח אוקינאווה מתאפיין בחילוף, והמשכו המזרחי בסגירה ובמעבר להפחתה לאורך שקע ריוקיו הפונה לצפון-מזרח. לאורך השקע מתקיימת הפחתה של הלוח הפיליפיני אל מתחת ללוח אוקינאווה. הפחתה זו נמשכת גם לאורך שקע ננקאי ושקע סורוגה לאחר צומת משולש עשירי במפגש עם הלוח האמורי.

צפונו של שקע סורוגה לאורך הגבול עם הלוח האמורי הוא מפגש מחודש עם לוח אוחוצק בצפון-מערב הלוח הפיליפיני. הפעילות הטקטונית בצומת זה אחראית לגעשיות ממנה ניזון הר פוג'י ביפן.

הרכב ומבנה

הלוח הפיליפיני מורכב כמעט כולו מקרום אוקייני באגנים המצויים בו. לאורך הלוח נמתחת מצפון לדרום קשת פלאו-קיושו. ממערב לה מצוי אגן הפיליפינים המרכיב את מרבית שטחו של הלוח, וממזרח לה מצויים שני אגנים נוספים: אגן שיקוקו בצפון-מזרח הלוח ואגן פרסה ולה (מספרדית: "נראה כמפרש" על שם צורתו של אטול סמוך)^[4] בדרום-מזרח. אגן זה נקרא ביפנית: 沖ノ鳥島 – אוקינוטורישימה, כשמו של אותו אטול.

בשולי הלוח מצויות קשתות איים רבות, שנוצרו מגעשיות שמקורה בהתכה בעומק אזורי ההפחתה לאורך השקעים המקבילים להן. שקעים רבים נושאים את שמן של קשתות האיים המקבילות, לדוגמה: שקע הפיליפינים המקביל לקשת איי הפיליפינים, שקע איזו-בונין המקביל לקשתות איי איזו ואיי בונין, ושקע ריוקיו המקביל לקשת איי ריוקיו.

היווצרות והתפתחות

גילו המדויק של הלוח הפיליפיני אינו ידוע מפני שחלקיו העתיקים ביותר הופחתו לאורך שוליו. עם זאת, ניתן לשער את זמן היווצרותו באמצעות גילם של סלעי האגנים הסמוכים לאזורי ההפחתה. גילם של סלעים אלה, שנוצרו במרכז התפשטות שהתפתחו באגני גב-קשת ומצויים בשוליים המערביים של הלוח, נאמד ב-50 מיליון שנים.^[5] נתונים שהתקבלו מקידוחים^[6] מצביעים על גילים צעירים יותר מזרחית לאזורי הפחתה אלה, באמצעותם ניתן להעריך בקירוב את התפתחותם של המבנים בתוך ובשולי הלוח:

תהליכי ההתפשטות והיווצרות אגני הלוח חלו באאוקן לפני 37–52 מיליוני שנים,^[7] והחלו במערב הלוח עם היווצרות קשת פלאו-קיושו לפני 42 מיליון שנים.^[8] הגעשיות בקשת נמשכה אל תוך האוליגוקן. עם שוך הגעשיות החלה התנתקות של רכס פלאו-קיושו והתרחבות אגן הפיליפינים – שהגיע לשיא גודלו לפני 35 מיליון שנים.^[5]

לפני כ-31 מיליון שנים התפתחה ממזרח לרכס מריאנה הפחתה של הלוח הפסיפי, שהתבטאה בהיווצרות שקע מריאנה בשוליים המזרחיים של הלוח.

בשלהי האוליגוקן ובתחילת המיוקן החלה התפשטות אגן פרסה ולה במרכז הלוח כאגן גב קשת לפני 18–30 מיליון שנים ונמשכה עד לפני 14 מיליון שנים.^[8] המשך הפעילות לא לווה בגעשיות בקדמת הקשת – עובדה הנתמכת בטור משקעי שגילו 20-24 מיליון שנים.^[6] געשיות קדמת קשת כזו התחדשה בתחילת המיוקן, וקיומה נתמך בכמויות משמעותיות של אפר געשי. בסופה של פעילות זו הצטברו שכבות של חרסיות פלגיות המצביעות על הפסקת הגעשיות ועלייה בקצב ההשקעה.

התפשטות אגן פרסה ולה נמשכה אל תוך הפליוקן בפעילות שהתרחשה לפני 15–20 מיליון שנים. במקביל לה, לפני כ-17 מיליון שנים, התפשטו מחדרים בזלתיים מקדמת הקשת לכיוון מזרח. לפני 15 מיליון שנים חלה הפסקה בהתפשטות באגן פרסה ולה, המצוינת בשינויים שחלו באופי ההשקעה: שלבי השקעה קודמים התאפיינו במשקעים לא פחמתיים ובשרידים זכוכיתיים של געשיות בזלתית, ואילו עם הפסקת ההתפשטות החלו להופיע בטור הסלעים מרכיבים פחמתיים דוגמת חוריריות. געשיות קדמת הקשת פסקה לפני 11 מיליון שנים.

במהלך המיוקן, לפני 9–20 מיליון שנים, התפתח במזרח הלוח רכס מריאנה. רכס זה החל להתחלק לפני 5 מיליון שנים, באמצעות גבול פתיחה לשני חלקים: רכס מריאנה המזרחי וקשת מריאנה המערבית. בין שני החלקים מתפתח אגן מריאנה המרכיב את לוח מריאנה. התפתחות זו נמשכת גם כיום.^[8] מסוף המיוקן החלה הצטברות שכבות עבות של סלעים אפיקלאסטיים באגן, והעתקה מאוחרת שחלה בהם מצביעות על המשך הפעילות הטקטונית.

פעילות מתמשכת מתרחשת גם בשוליים המערביים של הלוח, והיא מתבטאת בין היתר בהפחתה בשקע הפיליפינים שהחלה בסוף הפליוקן, לפני כ-3 מיליון שנים.

טקטוניקה

תנועתו של הלוח מאז היווצרותו אינה מובנת עד תומה, בעיקר בגלל אזורי ההפחתה הרבים והשקעים העמוקים במיוחד המקיפים אותו. עם זאת, מידע חלקי התקבל מניתוח פלאומגנטי הנשען על הכיוון המגנטי שהשתמר בסלעי הקרום הימי באגני הלוח.

ניתוח כזה מציג שלב בהתפשטות קרקעית הים שאירע לפני 28–29 מיליון שנים באגני פרסה ולה ושיקוקו לצפון ולדרום. התפשטות זו התפתחה בהדרגה לצפון-מזרח ולדרום-מערב באגן שיקוקו ולמזרח ומערב באגן פרסה ולה. לפני 15–25 מיליון שנים השתנה כיוון ההתפשטות באגן פרסה ולה לצפון-מזרח ולדרום מערב, בדומה לכיוון ההתפשטות באגן שיקוקו. שינוי כיוון זה נובע מתחילתה של תנועה סיבובית של הלוח בכיוון השעון, שנגרמה משינויים במערך הגבולות הדרומיים של הלוח.^[2]

בגבולותיו המערביים מצויים שקעים בהם נוחת הלוח באזורי הפחתה. קצב ההפחתה הממוצע לאורך שוליו המערביים הוא כ-59 מ"מ לשנה, והוא הולך וגדל מצפון לדרום עד לשיא של 87 מ"מ לשנה בשקע הפיליפינים.^[5]

העתקה וסייסמולוגיה

גבולות הסגירה מסביב ללוח הפיליפיני עשירים בהעתקים: העתקים נורמליים לאורך שולי הלוח והעתקים הפוכים – בעיקר העתקי דחיקה – סמוך לשקעים. בשוליים הדרום-מזרחיים נפוצים בעיקר העתקים נורמליים המלווים בהעתקי חילוף.

תוצאה עיקרית של הפעילות הטקטונית והעושר בהעתקים היא ריבוי רעידות אדמה בשולי הלוח – בעיקר רעידות אדמה רדודות שעומק מוקדן אינו עולה על 120 ק"מ. רעידות אדמה עמוקות יותר – שעומק מוקדן עשוי להגיע ל-700 ק"מ – אופייניות לשוליים הצפון-מזרחיים של הלוח לאורך שקע איזו-בונין, ולשוליים הדרום-מערביים לאורך שקע הפיליפינים.

רעידת האדמה הגדולה ביותר בשולי הלוח התרחשה ב-11 במרץ 2011 סמוך לסנדאי, במגניטודה 9.0. מוקד הרעש היה בעומק של 30 ק"מ^[9] מול חופי צפון-מזרח האי הונשו, הגדול באיי יפן. הרעש נחשב לחזק ביותר שפקד את יפן ב-140 השנים שקדמו לו ולרביעי בגודלו בעולם. כתוצאה מתזוזת הלוחות נוצרו גלי צונאמי בגובה מרבי של 10 מטרים, שגרמו למרבית הנפגעים ולפגיעה קשה בכורים גרעיניים.

געשיות

הפעילות הטקטונית הערה בשולי הלוח הפיליפיני ניכרת גם בגעשיות נרחבת, האופיינית לאזורי הפחתה: בשוליים המזרחיים – כתוצאה מהפחתת הלוח הפסיפי, ובשוליים המערביים – כתוצאה מהפחתת הלוח הפיליפיני. תוצאה ישירה של הגעשיות היא היווצרות קשתות איים רבות המקיפות את הלוח, בהן איי ריוקיו, איי איזו, איי בונין, הפיליפינים ואיי יפן.

הרי הגעש הניזונים מגעשיות מצויים בעיקר ביפן – למשל הר פוג'י, סקורג'ימה והר הגעש התת-ימי מיוג'ין-שו, ובפיליפינים – למשל פינטובו, טאאל ומאיון.