הכיבוש המוסלמי של טרנסאוקסאניה

קברו של קותם איבן אל-עבאס בסמרקנד, אוזבקיסטן העכשווית. קותם היה בן דודו של מוחמד, והוא מת במהלך המצור המוסלמי על סמרקנד בהנהגתו של סעיד איבן עותמאן איבן עפן. אתר זה מכונה בפי המקומיים "שאה-אי-זינדה", כלומר "המלך החי".
השער העתיק של בוכרה ממנו נכנסו המוסלמים לעיר זמן קצר לאחר שנפלה בידהם

הכיבוש המוסלמי של טרנסאוקסאניה (בטורקית: Müslümanların Maveraünnehir'i fethi), או הכיבוש הערבי של טרנסאוקסיאנה, מתייחס לסדרה של מערכות ומבצעים צבאיים שערכו המוסלמים לכיבוש אזור טרנסאוקסיאנה תחת שלטון הח'ליפות האומיית, ולאחר מכן תחת הח'ליפות העבאסית, לאחר שהשלטון המוסלמי באזור עבר לבני עבאס[1]. טרנסאוקסיאנה ("עבר הנהר") מתייחסת לאותם מחוזות ושטחים הממוקמים מעבר לנהר אמו דריה (בערבית: جيحون (ג'יחון); בטורקמנית: Amyderýa), אשר היווה גבול היסטורי[2] בין העמים דוברי הפרסית לבין העמים דוברי הטורקית, כלומר בין איראן לטוראן (כינוי פרסי לאזורים שממזרח לאיראן).

הכיבושים החלו במטרה לחסל את שרידי השושלת הסאסאנית הפרסית, אשר נמלטו לאמירויות טורקיות שכנות שהיו משועבדות בעבר לאימפריה, ובכך למנוע מהם לשוב ולסכן את ההישגים האסלאמיים בפרס. המבצעים הראשונים יצאו לדרך במהלך תקופת החליף עומר איבן אל-ח'טאב, לאחר שיזדגרד השלישי, מלך פרס ('השאה'), נמלט מפני הכובשים המוסלמים ופנה לח'אגאן הטורקי שיחוש לעזרתו. ואכן הוא גייס צבא ותקף איתו את המוסלמים בחוראסאן. במסגרת הברית, השניים ניסו להיאבק יחד בצבאות הח'ליפות, אך נכשלו, והח'אגאן נסוג לאחר שנודע לו שהמוסלמים לא יעברו את נהר אמו דריה, בהתאם להנחיות עומר[3].

לאחר תקופת ארבעת הח'ליפים הראשונים, המוסלמים היו טרודים במשך תקופה ארוכה במרידות וסכסוכים פנימיים שפקדו את חלקה המזרחי של המדינה האסלאמית, מה שמנע מהם להרחיב את כיבושיהם. המצב השתנה כאשר עבד אל-מלק איבן מרואן תפס את השלטון בשנת 685. תחת שלטונו, התרחשו כיבושים מסוימים בטרנסאוקסיאנה, אך הם לא היו משמעותיים בשל התמקדותו בבעיות פנימיות. הכיבושים הרציניים החלו כאשר מינה אל-חג'אג' איבן יוסוף אל-תקפי את המצביא קוטאיבה איבן מוסלים לשליט ח'וראסאן בשנת 705. קוטאיבה הוביל מסעות כיבוש במשך עשר שנים (705–715), וכבש שטחים נרחבים באזור. צעדיו של קוטאיבה איבן מוסלים בכיבוש טרנסאוקסיאנה - לאורך תקופה של עשר שנים - עברו ארבעה שלבים, שבכל אחד מהם השיג כיבוש סופי של אזור גאוגרפי רחב, וגרם לאיסלמיזציה של המקום.

עם מותו של קוטאיבה נעצרו הכיבושים בטרנסאוקסיאנה בנקודה בה עזב אותם, והמצביאים שבאו אחריו התמקדו בייצוב השלטון ובדיכוי מרידות. הכיבושים חודשו לאחר נפילת הח'ליפות האומיית ועליית הח'ליפות העבאסית, כאשר אבו מוסלים אל-חוראסאני הוביל מסעות מלחמה לפאתי אזור סין[4] בהוראת החליף אל-מנצור. קרב נהר טלס (או קרב ארתלך) בין האימפריה הסינית תחת שושלת טאנג לבין הח'ליפות העבאסית היה הקרב הגדול האחרון שנערך באזור, והביא לסיום השפעתה של סין בטרנסאוקסיאנה, בעוד שהאסלאם התבסס באזור ונהפך לדת הדומיננטית.

אזור טרנסאוקסיאנה היה מהקשים ביותר לכיבוש עבור המוסלמים, במיוחד בשל העמים הטורקיים שהתגוררו בו, שחלקם הם ההונים הידועים כמלומדי מלחמה, וכן ההפטליטים והשבטים הטורקיים האחרים. עם הכיבושים, רוב השבטים הטורקיים אוסלמו, והפכו לחלק בלתי נפרד מהעולם המוסלמי, לצד העמים הערבים, הפרסים, והברברים. במהלך התקופה העבאסית, הפך האזור למרכז תרבותי חשוב, וערים כמו בוכרה, סמרקנד, מרוו, סרחס ועוד ערים נוספות הפכו למוקדי ידע ותרבות אסלאמית.

הערות שוליים

  1. ^ Ira M. Lapidus, Islamic Societies to the Nineteenth Century: A Global History, Cambridge University Press, 2012-10-29, ISBN 978-0-521-51441-5. (באנגלית)
  2. ^ Encyclopaedia Iranica Foundation, Welcome to Encyclopaedia Iranica, iranicaonline.org (באנגלית אמריקאית)
  3. ^ Hugh N. Kennedy, The Armies of the Caliphs: Military and Society in the Early Islamic State, Routledge, 2001, ISBN 978-0-415-25092-4. (באנגלית)
  4. ^ James A. Millward, Eurasian Crossroads: A History of Xinjiang, Columbia University Press, 2007, ISBN 978-0-231-13924-3. (באנגלית)