הכיבוש היפני של גואם התרחש בין 1941 ל-1944, כאשר הצבא היפני הקיסרי של האימפריה היפנית כבש את גואם במהלך מלחמת העולם השנייה.

ב-8 בדצמבר 1941, מיד לאחר ההתקפה היפנית על פרל הארבור, נשלחו כוחות יפניים מאיי מריאנה הצפוניים לצורך כיבוש גואם שהייתה אז תחת שליטת ארצות הברית. יפני. מושל הצי של גואם ג'ורג מק'מלין נכנע לכוחות היפנים בבוקר ה-10 בדצמבר של אותה השנה^[1].

ההפצצה על גואם ב-14 ביולי 1944, לפני תחילת הקרב. במהלך תקופת הכיבוש היפני, נאלצו אנשי שבט הצ'מורו לסבול את לאות הכיבוש הצבאי באי. בארבעת החודשים הראשונים של הכיבוש היפני באי, האי נשלט על ידי הצבא היפני קיסרי ואנשיו השתכנו בבתי ספר ובבנייני ממשל בבירה, האגטנה. באופן ספציפי, המפקד הייאשי הוראס, שהיה אחד ממנהיגי הצבא במהלך הפלישה היפנית בדצמבר, הפך את המבנה ששימש כארמון המושל של גואם למפקדה של הקייביטאי.

יפן התכוונה לשמור על גואם כשטח קבוע גם לאחר תום מלחמת העולם השנייה ובעקבות כך השקיעה באי משאבים רבים, באמצעות מורים וציוד חינוכי וזאת כחלק ממדיניות היפניזציה (אנ') אותה קידמו. המטרה הייתה להפוך את אנשי שבט הצ'מורו הילידים לחלק מהאומה היפנית באמצעות הטמעה מוחלטת של התרבות והאידאולוגיה היפנית. המשימה נחשבה בתחילה להיות קלה ומהירה, מכיוון שאוכלוסיית גואם הייתה קטנה; אולם מאמצים אלה של היפניזציה התמודדו מאוחר יותר עם קושי, כביכול עקב אמריקניזציה שחוו אנשי השבט במהלך 40 השנים בהם שלטה ארצות הברית באי^[2]. הין היפני הפך למטבע האי ומכוניות, מכשירי רדיו ומצלמות הוחרמו ומזון הוקצב עד שהמוצרים התרוקנו.

השליטה במרץ 1942 הועברה לצי הקיסרי היפני, אנשי השבט הורשו להישאר בחוותיהם ולסחור במוצרי החווה שלהם. הותרה פעילות חברתית, פעילויות חברתיות בתקופת הכיבוש כללו בעיקר מסיבות, צפייה בסרטים יפניים ועריכת תחרויות ספורט. בהאגטנה התקיימו מפגשי המונים לחיזוק "הרוח היפנית". בתי הספר נפתחו מחדש ואנשי שבט הצ'מורו למדו בבתי הספר את השפה היפנית ואת המנהגים היפנים, במקביל ללימודי היפנית, השימוש בשפה האנגלית נאסר. מבוגרים וילדים לימדו קריאה, כתיבה ביפנית ולמדו על שירים יפניים.

לפני הכיבוש היפני, כלכלת גואם הייתה למעשה עצמאית למחצה וזאת באמצעות ייצוא פרי הקופרה. עם זאת, הכלכלה הושפעה מאוד מהמלחמה והכיבוש היפני גרם נזק נוסף באמצעות קביעת שער חליפין נמוך של דולר אמריקאי בהשוואה לין היפני. הייתה גם החרמה מסיבית של נכסים, הרס בתים ומחסור במזון ובמצרכים אחרים עבור המקומיים. הצבא היפני כבש גם אדמות שהיו חיוניות לחקלאות ולכלכלת גואם.

בתחילת 1944, מאמצי המלחמה היפנים החלו להיכשל במספר קרבות והצבא היפני החליט להיות יותר קשוח עם המקומיים. הפעילות החברתית הופסקה, בתי הספר נאסרו ומרבית הגברים, הנשים והילדים משבט ההצ'מורו נאלצו לעבוד שעות רבות בשדות ולהקים ולבנות מסלולי טיסה ומתקני הגנה לצבא היפני. בנוסף לכך, הם נאלצו לחפור מאות מקלטים ומערות באי, שרובם נמצאיים כיום בפארק ההיסטורי הלאומי למלחמה באוקיינוס השקט. אנשי השבט לרוב זכו ליחס מזלזל, וחלקם אף הוצאו להורג לאחר שהשלימו את העבודה שהוטלה להם. באותה תקופה ובמספר הזדמנויות שונות, נאלצו בין 10,000–15,000 צ'מורוס מכל הגילאים נאלצו לצעוד לכייון מחנות בג'ונגלים המרכזיים והדרומיים של גואם, בתנאים מחפירים ללא מחסה, מזון או מתקנים סניטריים.

ערך מורחב – הקרב על גואם (1944)

ב-21 ביולי נחתו האמריקאים משני צידיו של חצי האי אורוטה בצד המערבי של גואם כדי לנתק את שדה התעופה משאר האי. דיוויזיית הנחתים השלישית נחתה בחלק הצפוני של אורוטה ליד הכפר אגאנה בשעה 08:28, וחטיבת חיל הנחתים הארעית ה-1 נחתה ליד הכפר אגאט בחלקו הדרומי של אורוטה. הארטילריה היפנית הצליחה להטביע 20 כלים אמפיביים, אך עד השעה 09:00 הצליחו האמריקאים להנחית טנקים על שני החופים. דיוויזיית חיל הרגלים ה-77 נתקלה בקשיים בנחיתה, מכיוון שחסרו להם כלים אמפיביים הם נאלצו להגיע לחוף בצורה עצמאית מהשרטונים שבהם פרקו אותם הנחתות.

עד רדת החשכה הצליחו האמריקאים ליצור ראש חוף בעומק של כ-2 קילומטרים. בימים הראשונים של הקרב היו מספר התקפות נגד יפניות, בעיקר בלילה ובהן נעשה שימוש בטקטיקה של הסתננות. מספר פעמים הם חדרו את קווי ההגנה האמריקאים אך נהדפו לאחור וסבלו מאבדות כבדות של חיילים וציוד. ב-28 ביולי נהרג המפקד היפני לוטננט גנרל טאקשי טאקאשינה ואת מקומו תפס לוטננט גנרל הידיושי אובאטה.

הגשם והג'ונגל העבות הקשו את התנאים על האמריקאים, אבל לאחר קרב בהר באריגאדה מ-2 עד 4 באוגוסט, קו ההגנה היפני התמוטט. שאר הקרב היה מרדף של האמריקאים עד לקצה האי הצפוני. בדומה לקרבות אחרים במערכה הזו, סירבו היפנים להיכנע וכמעט כולם נהרגו.

גואם חוגגת את יום השחרור שלה ב-21 ביולי. האי גם מקיים תהלוכה ב -8 בדצמבר; זה מציין גם את יום הפלישה היפנית לאי, תוצאות הכיבוש הצבאי היפני הובילו לדעות אנטי-יפניות חזקות מצד הצ'מורוס שנמשכו עד סוף שנות השישים.

מאז יוני 2006, הקונגרס האמריקאי, ועדת המשפט של בית הנבחרים ומחלקת המשפטים פעלו יחד לאישור הצעת חוק לפיצויי בני השבט על העוולות שנעשו להם במהלך המלחמה^[3].